בפעם הראשונה שהגעתי לניו יורק צילמתי בעיקר תמונות אנכיות של גורדי השחקים ואת האייקונים העירוניים: פסל החירות, טיים סקוור מרכז רוקפלר. בפעם השנייה צלמתי את האייקונים שלא הספקתי לצלם בפעם הראשונה. בפעם השלישית צילמתי את השדרות הגדולת ומראות פנורמיים. בפעם הרביעית ניסיתי לצלם ניו יורקים – ולא מצאתי, כולם היו תיירים כמוני. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. בשנים האחרונות, שהגעתי לעיר לגיחות קצרות כמעט ולא צילמתי, הלכתי לגלריות ולמוזיאונים לראות תצלומים של אחרים. הפעם החלטתי לחזור ולצלם בניו יורק. אחרי תצלומי המחווה למאסטרים הגדולים (ראו פוסט קודם) החלטתי להתמקד בשני בלוקים של רחוב 88 מערב בין שדרת סנטרל פארק ווסט לבין שדרת אמסטרדם.
בניו יורק, כמו בערים אחרות בארה"ב מודדים את המרחק בבלוקים. בלוק אחד מוערך בכמאה מטר. מה מיוחד בשני בלוקים אלו של רחוב 88? האמת, שום דבר. בצפון מערב מנהטן יש מאות בניינים דומים. הם נבנו בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20 עבור המעמד הבינוני, שבזכות הרכבת התחתית (1905) בחרו לעבור צפונה כדי להתרחק מההמולה של דרום מנהטן. יהודים חרדים יוצאי גרמניה שהצליחו להתבסס בארה"ב באמצע המאה ה-19 היו בין הראשונים שעברו לאזור. בזכות הבנייה המאסיבית והמושקעת, בעיקר בסגנון אנגלי ג'ורג'יאני וניאו-קלאסי, האזור כמעט ולא השתנה במאה השנים האחרונות.
בשני הבלוקים האלו אני עובר מספר פעמים ביום, בהליכה למרכל, לחנות הספרים, לתחנת הרכבת התחתית. בימים הראשונים התפעמתי, אחר כך התרגלתי ולאחר כשבועיים הפסקתי לתת בהם מבט נוסף ואז החלטתי לצלם. הצלמת האמריקאית המפורסמת דורותיה לנג אמרה שהיא מצלמת כדי לראות כיצד דברים נראים ללא המצלמה. במילים אחרות, המצלמה מאפשרת לנו למקד ולהתמקד בנראות שלא היינו שמים לב אליה ללא ההתכוונות של הצילום – לשמר את המראה בזיכרון (שלנו, של סרט הצילום, של החיישן). ואכן, כשהתבוננתי בבניינים, דרך עינית המצלמה, הדברים המוכרים קיבלו נראות שונה. המצלמה אינה מצלמת את מה שהעין רואה אלא את מה שאני (הסוביקט) רוצה להראות לכם כדי שתקחו חלק בחוייה שלי.
לחשוב צילום 