מזה למעלה מחמש שנים רוחשות בניו יורק שמועות עקשניות ששכונת בושוויק (Bushwick) בברוקלין היא 'הדבר הבא'. בניו יורק, כמו בערים גדולות אחרות בעולם, יש את הטרנד העכשווי ואת 'הדבר הבא'. חלוצי 'הדבר הבא' הם האמנים. אזורים בהם מרוכזים אמנים הופכים מהר מאוד להיות טרנדיים. יזמי נדל"ן ממולחים וקבלנים חרוצים משפצים חורבות ובונים דירות פאר. אחריהם מגיעות חנויות המותגים והבוטיקים הפלצניים, יוקר המחייה עולה ואיתו גם השכירות. האמנים (שלא סללו דרכם לצמרת) שוב נודדים לאזורי שוליים – אך אל דאגה, במהרה גם הם יהפכו ל'דבר הבא'.

לשכונת בושוויק הגעתי לראשונה לפני כשנה בעקבות מודעה על סיור רגלי של אמנות רחוב שבסופו של דבר לא התקיים. האמת היא שאין צורך במדריך כדי לראות וליהנות מאמנות רחוב. לאחר תקופת ג'וליאני מנהטן התמרקה, הארלם הפכה להיות סטרילית, הרכבת התחתית עדיין מלוכלכת אך נטולת גרפיטי. בושוויק הפכה להיות אחד האזורים הבודדים שרשויות העיר אינם מוחקים גרפיטי ואינם רודפים את מבצעיהם. למרות שבשני הביקורים הרחובות היו כמעט ריקים מצאתי בקלות את הסימנים המעידים שכאן גרים צעירים על פי ארבעה מוסדות חיוניים הסמוכים זה לזה: חנות לתיקון אפניים, חנות למוצרי חיות מחמד, מכולת לטבעונים וחנות  יינות.

 בבושוויק לא ראיתי לוחות מודעות או פליירים המתעופפים ברוח כמו בשכנתה מנהטן. הפרסום נעשה גם הוא באמצעות פוסטרים אמנותיים. סוזאן קאר, אמנית מודרנית המציירת מופשט (טרם זכתה לתהילה) תלתה פוסטר של אחד מציוריה מעל מסעדה. אין זו מודעת פרסומת לתערוכה חדשה – היא פשוט מודיעה בכך על קיומה.

 פרויקטים חברתיים-אמנותיים מופצים באותה דרך. מאחר שבבושוויק הקירות מדברים נמצא גם מי שכנראה אינו אוהב את הפרויקט וניסה לחבל בפרסומו (אבל הוא לא היה מספיק גבוה).

הזהות הקהילתית של חלק מדיירי השכונה מופגנת בדרך האמריקאית – הנפת הדגל. על בתים רבים מתנוסס בגאווה דגל פורטו-ריקו. הזהות האתנית שהיתה בעבר מקור לבושה הפכה עתה למקור גאווה.

יתכן ובביקורי הבא בעוד שנים אחדות ייעלמו גדרות אלו ומאחוריהם יזדקפו מגדלי פאר. עבורי, ועבור רבים משוחרי אמנות הרחוב, בושוויק לא תיהיה אז 'הדבר הבא', אלא 'הדבר שהיה'.