בפעם הראשונה שהגעתי לניו יורק צילמתי בעיקר תמונות אנכיות של גורדי השחקים ואת האייקונים העירוניים: פסל החירות, טיים סקוור מרכז רוקפלר. בפעם השנייה צלמתי את האייקונים שלא הספקתי לצלם בפעם הראשונה. בפעם השלישית צילמתי את השדרות הגדולת ומראות פנורמיים. בפעם הרביעית ניסיתי לצלם ניו יורקים – ולא מצאתי, כולם היו תיירים כמוני. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. בשנים האחרונות, שהגעתי לעיר לגיחות קצרות כמעט ולא צילמתי, הלכתי לגלריות ולמוזיאונים לראות תצלומים של אחרים. הפעם החלטתי לחזור ולצלם בניו יורק.  אחרי תצלומי המחווה למאסטרים הגדולים (ראו פוסט קודם) החלטתי להתמקד בשני בלוקים של רחוב 88 מערב בין שדרת סנטרל פארק ווסט לבין שדרת אמסטרדם.

בניו יורק, כמו בערים אחרות בארה"ב מודדים את המרחק בבלוקים. בלוק אחד מוערך בכמאה מטר. מה מיוחד בשני בלוקים אלו של רחוב 88? האמת, שום דבר. בצפון מערב מנהטן יש מאות בניינים דומים. הם נבנו בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20 עבור המעמד הבינוני, שבזכות הרכבת התחתית (1905) בחרו לעבור צפונה כדי להתרחק מההמולה של דרום מנהטן. יהודים חרדים יוצאי גרמניה שהצליחו להתבסס בארה"ב באמצע המאה ה-19 היו בין הראשונים שעברו לאזור. בזכות הבנייה המאסיבית והמושקעת, בעיקר בסגנון אנגלי ג'ורג'יאני וניאו-קלאסי, האזור כמעט ולא השתנה במאה השנים האחרונות.

בשני הבלוקים האלו אני עובר מספר פעמים ביום, בהליכה למרכל, לחנות הספרים, לתחנת הרכבת התחתית. בימים הראשונים התפעמתי, אחר כך התרגלתי ולאחר כשבועיים הפסקתי לתת בהם מבט נוסף ואז החלטתי לצלם. הצלמת האמריקאית המפורסמת דורותיה לנג אמרה שהיא מצלמת כדי לראות כיצד דברים נראים ללא המצלמה. במילים אחרות, המצלמה מאפשרת לנו למקד ולהתמקד בנראות שלא היינו שמים לב אליה ללא ההתכוונות של הצילום – לשמר את המראה בזיכרון (שלנו, של סרט הצילום, של החיישן). ואכן, כשהתבוננתי בבניינים, דרך עינית המצלמה, הדברים המוכרים קיבלו נראות שונה. המצלמה אינה מצלמת את מה שהעין רואה אלא את מה שאני (הסוביקט) רוצה להראות לכם כדי שתקחו חלק בחוייה שלי.

מידי כמה שנים אנחנו מגיעים לניו יורק. תמיד כתיירים מזדמנים, תמיד לתקופות קצרות. תמיד תצלומי חטף. הפעם זה שונה. הגענו לשלושה חודשי שבתון. תקופה זו מאפשרת התבונות שונה. בחודשים הקרובים אנהל יומן חזותי – יומן ניו יורק. את הפוסט הראשון אני מבקש להקדיש למאסטרים הגדולים של צילום הרחוב האמריקאי, צלמים מעוררי השראה. אינני מנסה לחקות את עבודתם. אני מבקש לאזכר את יצירתם.

לפני כמאה שנה (1902) הסתיימה בנייתו של אחד מפלאי האדריכלות של אותה תקופה, בניין פלאטאיירון (Flatiron) בשדרה החמישית בניו יורק. שני המאסטרים הגדולים של אמנות הצילום, אלפרד סטיגליץ ואדאורד סטייכן הלכו בחורף (1903, ו-1904 בהתאמה) לצלם את האייקון החדש של העיר. כמחוללי הזרם החדש בצילום (פיקטוריאליזם) הם לא ביקשו לתעד את הבניין על 21 קומותיו, אלא להעביר לנו את התרשמותם ממנו בשפה המזכירה מאוד את הציור האימפרסיוניסטי.  

 E. Steichen, Flatiron building, 1904  M. Davidson, Flatiron building, 2015

מאחר שהגעתי לעיר באביב, השלג כבר נמס מזמן, גשם לא נראה באופק וגם העגלונים עזבו. העצים נותרו עירומים. התרגשתי מאוד למצוא את הענף המופיע בדימוי של סטייכן – או שזה רק הדמיון הפרוע שלי.

ווקר אוונס, מחלוצי הצילום הדוקומנטרי האמריקאי, הסתובב עם מצלמתו בסוף שנות ה-20 בקוני איילנד – אחד מאזורי הנופש הפופולריים בארה"ב באותה תקופה.  הוא תיעד את תרבות הפנאי, את האנשים ואת אווירת המקום. אוונס הצליח לקלוט את המחוות הקטנות, את שפת הגוף, את רוח התקופה. זוגות אוהבים מעדיפים היום את ברוקלין הייטס ואת הטלפון הנייד. בכל אופן עברו 87 שנים בין שני הדימויים.

M. Davidson, Brooklyn Hights, 2015    W. Evans, Coney Island, 1928

 גרי וינוגרנד שייך לחבורת הצלמים (דיאן ארבוס, לי פרידלנדר, ג'ואל מאירוביץ, טוד פאפאג'ורג ועוד) שביססו את מעמדו של צילום הרחוב האמריקאי בשנות ה-60 וה-70. וינוגרנד הלך שבי אחר תיאטרון הרחוב, כל אותם מצבים אנושיים של יום-יום שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם – הבנאליות של השיגרה. מה יותר בנאלי מחבורת אנשים היושבים על ספסל ציבורי בפארק? ומה יותר מרתק מהאינטראקציה ביניהם? בדימוי של וינוגרנד ושלי הספסל אינו אותו ספסל, האנשים אינם אותם אנשים, אך היחסים הנרקמים על ספסל בגינה ציבורית מזכירים לנו, הצלמים, שאין רגע דל במרחב העירוני.

 G. Winogrand, World’s Fair, New York City, 1964

M. Davidson, Highline, 2015

 דויד גונזלס הוא עורך-שותף של הבלוג הצילום היוקרתי של הניו יורק טיימס, "Lens blog" (ראה קישור). הוא משוטט עם מצלמתו ברבעים השונים והמגוונים של ניו יורק תוך ניסיון להתחקות אחר קצב החיים והמאפיינים התרבותיים המקרינים על החברה האמריקאית כולה. בברונקס הוא נתקל בזוג רוקד ברחוב לאחר בילוי בבר- נראה מוזר? גם אני חשבתי כך עד שלפני ארבעה ימים נתקלתי בחבורה שפצחה בריקוד מיד לאחר שיצאה מבר ברובע צ'לסי בדרום מנהטן.

D. Gonzales, Bronx, 1979

M. Davidson, Chelsea, 2015

במשך פחות משבוע אחד חלפתי על פני ארבעה דורות של צלמי רחוב בעיר ניו יורק, עיר שהדבר היחיד שצפוי בה הוא שהיא בלתי צפויה.