יומן ניו יורק – קוני איילנד

כשסיפרתי לחברים אמריקאים שאני נוסע לבקר בקוני איילנד (coney island) הם כולם שאלו אותי אותה שאלה: "לשם מה?". עבור המבוגרים, קוני איילנד היא בעיקר מקום של נוסטלגיה, הצעירים בקושי יודעים למקם את האתר על המפה – הם מעולם לא ביקרו במקום. עד שנות ה-60 היה זה אתר הנופש האולטימטיבי עבור משפחות מהמעמד הבינוני הנמוך שלא יכלו להרשות לעצמם נופש יקר יותר (ראו את הסרט של וודי אלן, ימי הרדיו, 1987). ואכן, בדרום ברוקלין שוכן חוף ים רחב ידיים, חולות זהובים, לונה פארק המצויד בכל המתקנים שילדים אוהבים (לפחד) וכן, גם נקניקיות נתנס' שבלעדיהם חופשה אינה חופשה.

DSCF4510

 3

בשלהי שנות ה-60 המקום ננטש. פארקי שעשועים ואתרי נופש חדשים צצו ברחבי העיר, רמת החיים עלתה, אמצעי התחבורה השתכללו ובילוי יום בקוני איילנד כבר לא נחשב לחופשה אטרקטיבית עבור המעמד הבינוני. במשך למעלה מעשרים שנה קוני איילנד הייתה שם נרדף להזנחה. גלי ההגירה מברית המועצות לשעבר ומדרום אמריקה בשנות ה-90, החיו מחדש את האזור. האמריקאים החדשים גילו שקוני איילנד יכולה לספק נופש זול, ואפשר להגיע למקום אפילו ברכבת התחתית.

DSCF4625x

5  7

DSCF4571x

לא שמעתי לעצת חברי האמריקאים וביקרתי בקוני איילנד מספר פעמים. באמצע השבוע החוף כמעט ריק מאדם. זוגות גמלאים, בעיקר דוברי רוסית, עושים את טיול הבוקר לאורך החוף, קוראים ספר על אחד הספסלים, שותים קפה באחד מבתי הקפה המרוכזים בכניסה לחוף. חבורות-חבורות של אמהות וסבתות עם ילדים קטנים, מצוידות בצידניות ובצעצועי חוף, נפרסות על החוף ומדברות ספרדית בקולי קולות. בסופי שבוע התמונה משתנה. לאתר מגיעים צעירים רבים, חלק גדול מהם פריקים, שרוצים לראות ולהיראות; מוזיקה דרום אמריקאית בוקעת מכל הרמקולים ומתערבבת בצריחות הילדים שעל המתקנים "המפחידים". האנשים בלבוש המוזר אינם אמני רחוב, הם אינם מבקשים כסף מהעוברים ושבים. אולי אלו הם אותם המוזרים שדיאן ארבוס צילמה בסנטרל פארק בשנות ה-60 ועכשיו הם מסתובבים בקוני איילנד?

8 9 10

11

4

יומן ניו יורק – שני בלוקים

בפעם הראשונה שהגעתי לניו יורק צילמתי בעיקר תמונות אנכיות של גורדי השחקים ואת האייקונים העירוניים: פסל החירות, טיים סקוור מרכז רוקפלר. בפעם השנייה צלמתי את האייקונים שלא הספקתי לצלם בפעם הראשונה. בפעם השלישית צילמתי את השדרות הגדולת ומראות פנורמיים. בפעם הרביעית ניסיתי לצלם ניו יורקים – ולא מצאתי, כולם היו תיירים כמוני. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. בשנים האחרונות, שהגעתי לעיר לגיחות קצרות כמעט ולא צילמתי, הלכתי לגלריות ולמוזיאונים לראות תצלומים של אחרים. הפעם החלטתי לחזור ולצלם בניו יורק.  אחרי תצלומי המחווה למאסטרים הגדולים (ראו פוסט קודם) החלטתי להתמקד בשני בלוקים של רחוב 88 מערב בין שדרת סנטרל פארק ווסט לבין שדרת אמסטרדם.

1 2 3

בניו יורק, כמו בערים אחרות בארה"ב מודדים את המרחק בבלוקים. בלוק אחד מוערך בכמאה מטר. מה מיוחד בשני בלוקים אלו של רחוב 88? האמת, שום דבר. בצפון מערב מנהטן יש מאות בניינים דומים. הם נבנו בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20 עבור המעמד הבינוני, שבזכות הרכבת התחתית (1905) בחרו לעבור צפונה כדי להתרחק מההמולה של דרום מנהטן. יהודים חרדים יוצאי גרמניה שהצליחו להתבסס בארה"ב באמצע המאה ה-19 היו בין הראשונים שעברו לאזור. בזכות הבנייה המאסיבית והמושקעת, בעיקר בסגנון אנגלי ג'ורג'יאני וניאו-קלאסי, האזור כמעט ולא השתנה במאה השנים האחרונות.

4 5 6

בשני הבלוקים האלו אני עובר מספר פעמים ביום, בהליכה למרכל, לחנות הספרים, לתחנת הרכבת התחתית. בימים הראשונים התפעמתי, אחר כך התרגלתי ולאחר כשבועיים הפסקתי לתת בהם מבט נוסף ואז החלטתי לצלם. הצלמת האמריקאית המפורסמת דורותיה לנג אמרה שהיא מצלמת כדי לראות כיצד דברים נראים ללא המצלמה. במילים אחרות, המצלמה מאפשרת לנו למקד ולהתמקד בנראות שלא היינו שמים לב אליה ללא ההתכוונות של הצילום – לשמר את המראה בזיכרון (שלנו, של סרט הצילום, של החיישן). ואכן, כשהתבוננתי בבניינים, דרך עינית המצלמה, הדברים המוכרים קיבלו נראות שונה. המצלמה אינה מצלמת את מה שהעין רואה אלא את מה שאני (הסוביקט) רוצה להראות לכם כדי שתקחו חלק בחוייה שלי.

7 8 9

יומן ניו יורק – בעקבות המאסטרים הגדולים

מידי כמה שנים אנחנו מגיעים לניו יורק. תמיד כתיירים מזדמנים, תמיד לתקופות קצרות. תמיד תצלומי חטף. הפעם זה שונה. הגענו לשלושה חודשי שבתון. תקופה זו מאפשרת התבונות שונה. בחודשים הקרובים אנהל יומן חזותי – יומן ניו יורק. את הפוסט הראשון אני מבקש להקדיש למאסטרים הגדולים של צילום הרחוב האמריקאי, צלמים מעוררי השראה. אינני מנסה לחקות את עבודתם. אני מבקש לאזכר את יצירתם.

לפני כמאה שנה (1902) הסתיימה בנייתו של אחד מפלאי האדריכלות של אותה תקופה, בניין פלאטאיירון (Flatiron) בשדרה החמישית בניו יורק. שני המאסטרים הגדולים של אמנות הצילום, אלפרד סטיגליץ ואדאורד סטייכן הלכו בחורף (1903, ו-1904 בהתאמה) לצלם את האייקון החדש של העיר. כמחוללי הזרם החדש בצילום (פיקטוריאליזם) הם לא ביקשו לתעד את הבניין על 21 קומותיו, אלא להעביר לנו את התרשמותם ממנו בשפה המזכירה מאוד את הציור האימפרסיוניסטי.  DSC_2562xthe-flatiron-building-1905-photograph-by-edward-steichen

 E. Steichen, Flatiron building, 1904  M. Davidson, Flatiron building, 2015

מאחר שהגעתי לעיר באביב, השלג כבר נמס מזמן, גשם לא נראה באופק וגם העגלונים עזבו. העצים נותרו עירומים. התרגשתי מאוד למצוא את הענף המופיע בדימוי של סטייכן – או שזה רק הדמיון הפרוע שלי.

ווקר אוונס, מחלוצי הצילום הדוקומנטרי האמריקאי, הסתובב עם מצלמתו בסוף שנות ה-20 בקוני איילנד – אחד מאזורי הנופש הפופולריים בארה"ב באותה תקופה.  הוא תיעד את תרבות הפנאי, את האנשים ואת אווירת המקום. אוונס הצליח לקלוט את המחוות הקטנות, את שפת הגוף, את רוח התקופה. זוגות אוהבים מעדיפים היום את ברוקלין הייטס ואת הטלפון הנייד. בכל אופן עברו 87 שנים בין שני הדימויים.

Couple at Coney Island; Walker Evans, American, 1903 - 1975; 1928; Gelatin silver print; Image: 18.6 x 15.4 cm (7 5/16 x 6 1/16 in.); 84.XM.956.464DSCF2613

M. Davidson, Brooklyn Hights, 2015    W. Evans, Coney Island, 1928

 גרי וינוגרנד שייך לחבורת הצלמים (דיאן ארבוס, לי פרידלנדר, ג'ואל מאירוביץ, טוד פאפאג'ורג ועוד) שביססו את מעמדו של צילום הרחוב האמריקאי בשנות ה-60 וה-70. וינוגרנד הלך שבי אחר תיאטרון הרחוב, כל אותם מצבים אנושיים של יום-יום שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם – הבנאליות של השיגרה. מה יותר בנאלי מחבורת אנשים היושבים על ספסל ציבורי בפארק? ומה יותר מרתק מהאינטראקציה ביניהם? בדימוי של וינוגרנד ושלי הספסל אינו אותו ספסל, האנשים אינם אותם אנשים, אך היחסים הנרקמים על ספסל בגינה ציבורית מזכירים לנו, הצלמים, שאין רגע דל במרחב העירוני.

Winogrand-Garry-2

 G. Winogrand, World’s Fair, New York City, 1964

DSCF2489

M. Davidson, Highline, 2015

 דויד גונזלס הוא עורך-שותף של הבלוג הצילום היוקרתי של הניו יורק טיימס, "Lens blog" (ראה קישור). הוא משוטט עם מצלמתו ברבעים השונים והמגוונים של ניו יורק תוך ניסיון להתחקות אחר קצב החיים והמאפיינים התרבותיים המקרינים על החברה האמריקאית כולה. בברונקס הוא נתקל בזוג רוקד ברחוב לאחר בילוי בבר- נראה מוזר? גם אני חשבתי כך עד שלפני ארבעה ימים נתקלתי בחבורה שפצחה בריקוד מיד לאחר שיצאה מבר ברובע צ'לסי בדרום מנהטן.

david gonzales the dancers 1979

D. Gonzales, Bronx, 1979

DSCF4151

M. Davidson, Chelsea, 2015

במשך פחות משבוע אחד חלפתי על פני ארבעה דורות של צלמי רחוב בעיר ניו יורק, עיר שהדבר היחיד שצפוי בה הוא שהיא בלתי צפויה.