דה ז'ה וו – ביקור בתערוכה של ורדה כרמלי

איך מצלמים זיכרון?

שאלה זו סקרנה אותי כשהלכתי לראות את תערוכת הצילומים של ורדה כרמלי (גלריה טובה אוסמן, תל אביב). הזיכרון, אולי יותר מכל מרכיב אחר בתודעה, חמקמק ומטעה. עם השנים הוא פושט ולובש צורה, מתעתע, מיטשטש, מתערפל, כמו הדימויים בתערוכה.

1 2

אז איך מצלמים זיכרון, ועוד יותר מכך, זיכרון שהוא לא שלך?

אמהּ של האמנית ומשפחתה נטשו את ברלין בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון. הבת חוזרת לברלין "לראות זיכרון", להתחבר למראות הצפונים בנבכי תודעתה. למעשה הדבר אינו מוזר כל כך. לכולנו יש בדנ"א זיכרון גנרי. אנחנו, הדור השני של ניצולי השואה, זוכרים את ברלין (או את ורשה) גם אם מעולם לא שוטטנו ברחובותיה.

unnamed3

האמנית ניכסה את הזיכרון הגנרי ועיבדה אותו לזיכרון אינטימי. את חווית ההיזכרות היא מבקשת לחלוק איתנו. המראות בעיר הטעונה הזו מעוררים דה ז'ה וו. לשעה קלה כולנו ברלינאים, כולנו מחטטים בנבכי תודעתנו. בשפת צילום מינימליסטית, פשוטה, אקספרסיבית ואניגמטית אנו הופכים להיות שותפים למסע, לא בזמן, אלא בתודעה. ההיזכרות אינה נותנת מנוח, בכל אופן, לא בברלין.

unnamed

* ביום שישי, 3.5.2012 יתקיים מפגש עם האמנית בגלריה.

מודעות פרסומת

להיות צלם מקורי

בראשית דרכי באמנות הצילום  חיפשתי בקדחתנו נושא מקורי לפרויקט צילומי. היה לי רצון עז לעשות סדרה מקורית – משהו שאף אחד עוד לא עשה. שוטטתי ברחובות תל אביב (תמיד עם מצלמה) מחפש את הרעיון האחד, האולטימטיבי. איני זוכר מתי זה היה והיכן, כשלפתע ניצת בי הרעיון: לצלם גרפיטי. צלמי רחוב, אמרתי לעצמי, מצלמים פורטרטים, בניינים, התרחשויות, אבל גרפיטי? שמח וטוב לב חזרתי הביתה והתחלתי לתכנן את ביצוע פרויקט הצילום המקורי הראשון שלי – גרפיטי בתל אביב. כמובן שאכזבתי הייתה רבה כשגיליתי שבראסיי, מאבות צילום הרחוב, צילם גרפיטי בפריס כבר בשנות ה-30 של המאה שעברה. graffiti_zoom אכזבה רדפה אכזבה וכל רעיון שחשבתי עליו התגלה בדיעבד כלא-מקורי. האם יתכן שכבר חשבו על הכל? הבשורה הרעה לכל הצלמים החובבים המחפשים רעיון לפרויקט מקורי היא, שלאחר 175 שנות צילום לא נותרו יותר נושאים מקוריים. הבשורה הטובה היא שזה בכלל לא חשוב. האם ניתן להעלות על הדעת, למשל, נושא פחות מקורי מפרחים? ואף-על-פי-כן, צלמים מפורסמים וחובבים, בדומה לציירים נודעים וחובבים, ממשיכים לצלם פרחים. לא משום שפרחים הם יפים, אלא משום שבאמצעות צילום פרחים, כמו בכל נושא אחר, ניתן להציג נקודת מבט אישית, רגשות, תחושות, או במילים אחרות, פרשנות ייחודית למה שרואים, ובזה טמונה המקוריות. גם אם מאה צלמים יהיו באותו מקום ובאותו זמן, התצלומים שלהם יהיו שונים. תצלומים הם כמו טביעת אצבע, אין שתיים אותו הדבר בדיוק. הצלם היפני, נובויושי אראקי, הידוע בעבודותיו הפרובוקטיביות הנעות על הגבול שבין ארוטיקה לפורנוגרפיה, הציג בגלריות יוקרתיות בראשית שנות האלפיים, סדרת תצלומי פרחים תחת הכותרת "פרחים ואגינליים, 1999". אראקי רואה מיניות בכל יצור חי, אז כמובן שזה מה שהוא חש ואת זה הוא מחפש בכל בפרח. B017488 1833274_622 325

אולי המקוריות של אראקי מתבטאת בכך שהוא צילם פרחים בהקשר של מיניות? אז זהו, שגם בהקשר זה הוא איננו מקורי. אדאורד ווסטון צילם כבר בשנות ה-30 פרחים תוך הדגשת החושניות. הוא חיפש את מהותו הפנימית של כל אובייקט  שצילם, ולמרבה הפלא הוא מצא יופי חושני. אצל ווסטון תצלומי  עירום, דיונות חול, פלפלים או פרחים ניחנים ביופי חושני. זה רחוק מהחושניות הבוטה, המתפרצת, ולפעמים אף האלימה של אראקי. אצלו החושניות היא עדינה, מינורית מתגלה בפרטים הקטנים ובקווי המתאר. אף אחד מבין שני אמנים גדולים אלו איננו מקורי. הרבה צלמים מצלמים פרחים חושניים וארוטיים, כל אחד על פי אישיותו, כל אחד על פי דרכו.

robertmapplethorpe 3754592291_af37f8ff31

אך מה קורא כשלצלם אין השקפה מגובשת? התצלום הבא לקוח מאחד המאגרים המאפשרים הורדת תצלומים בחינם (tOrange). אין קרדיט לצלם. אני חושב שלצלם זה אין במה להתבייש. זה תצלום יפה – אבל לא יותר מסתם תצלום יפה. לא מצאתי בתצלום זה איזו שהיא אמירה, רגש מיוחד, תפיסת עולם או טביעת אצבע. גם אין כאן איזו קומפוזיציה מעניינת או תאורה מיוחדת. לעומת זאת, הצבעים נעימים לעין, התאורה נכונה, המרקם נאה. הדבר האחרון בו אפשר להאשים את הצלם הוא שאיננו מקורי. cvety0353

גם התצלום הבא לקוח ממאגר, אתר ההורדות של סמסונג (בחינם). תצלום זה נועד לשמש שומר מסך. גם התצלום הקודם מתאים למטרה זו. שני התצלומים מתאימים לכל היותר לשמש שומרי מסך, לא משום שהנושא איננו מקורי אלא משום שהתצלומים המסוימים האלו חסרי כל אמירה. Red-rose-bud-Samsung-wallpaper-2014-05-04-127

הצעתי לחברי הצלמים היא לגבש אמירה (מסר) לפני שיוצאים לצלם, ובוודאי שלא לחפש רעיון מקורי. בכך מרסל פרוסט יכול לעזור לכם:

ציורים גרועים של אביב בכל זאת דומים לציורים טובים, הגם שניתן להבחין ביניהם בקלות. ציירים גרועים עשויים להיות רָשַמים מצוינים, טובים בציור עננים, מתוחכמים בציור עלים מניצים, מדויקים בציור שורשים, ועם זאת חסרה להם שליטה באותם יסודות חמקמקים שבהם שוכנים קסמיו הייחודיים של האביב. הם אינם יכולים, למשל, לתאר את קו התיחום הוורדרד בקצה פריחתו של עץ, את הניגוד בין סערה לבין שמש באור הזרוע על פני שדה, את אופייה המסוקס של קליפת עץ או את המראה הפגיע, החישני של פרחים לצד מסילה כפרית, וכתוצאה, לגרום לנו להבחין בהם. אלו פרטים קטנים, אין ספק בכך, אך בסופו של דבר, אלו הדברים היחידים שעליהם אפשר לבסס את תחושת האביב שלנו ואת התלהבותנו ממנו.  (אלן דה-בוטון, איך פרוסט יכול לשנות את חייך, הוצאת ידיעות אחרונות, 1997).                          

   תצלומים גרועים של פרחים בכל זאת דומים לתצלומים טובים… 

קרדיטים:

  • Brassai, graffity, Paris, 1930
  • Nobuyoshi Araky, Flowers' 1995-1999
  • Edward Weston, Flowers, 1930

הלוך ושוב, תל אביב – חיפה

לפני שנים אחדות לימדתי היסטוריה אמריקאית במכללה בחיפה. פעם בשבוע נסעתי ברכבת מתל אביב לחיפה. נסיעה ברכבת מאפשרת לך להיות עם עצמך ולעשות חשבונות נפש קטנים – "…מה עשיתי נכון ומה לא עשיתי." נזכרתי בשירו של יהודה עמיחי "ספר לימוד חשבון". בנעורי לא הבנתי מדוע אני (שרוצה להיות היסטוריון) צריך ללמוד חשבון. גיבורי העבר שלי לא נסעו ברכבות שיוצאות מתל אביב ומחיפה, זו לקראת זו.

8-i

7-m

יהודה עמיחי/ ספר לימוד החשבון

אֲנִי זוֹכֵר שְׁאֵלָה בְּסֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן,
עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת
שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ?
וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ,
אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.
וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד
וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ
וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ?
וּבִדְבַר סֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן. עַכְשָׁיו הִגַּעְתִּי
אֶל הָעַמּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבָּהֶם רְשִׁימַת הַפִּתְרוֹנוֹת.
וְאָז הָיָה אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.
עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק
בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי
וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן.

(מתוך: פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, 1998)

1-c

7-k

שעה ארוכה עקבתי אחר הצעיר עם זר הפרחים. הוא טיפל בו כפי שמטפלים בתינוק. העביר אותו מצד לצד,  יישר את הצלופן, הידק הגבעולים, אולי ספר את הרגעים עד המפגש עם האהובה.

2-a

ואולי גם הגבר עם המזוודה, חמוש בטלפון ואזניות, מבט של כעס בעיניו, ישב עם זר פרחים עטוף בצלופן, בזמן אחר, בתחנה אחרת, יישר הגבעולים לקראת מפגש עם האישה ממנה מתרחק עתה.

2-c

והצצה בבחורה שזה עתה שקעה בתוך חלום מתוק; בצמד חיילים שהחיוך אינו מסגיר את תשישותם; בגבר עם כיפה שהיא סיפור של עם. ברכבות נופלות המחיצות. מותר גם לחובשי מדים לאבד שליטה לרגע קט.1-a

4-h3-d3-c

עכשיו הגעתי אל התחנה, ונערה על הרצפה נועצת מבטים באלו שבאים, באילו שהולכים.

8-e

"עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק
בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי
וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן."