(רשומה אחרונה בסדרה "יומן ניו יורק")

בספרי (הזמנה לפגישה עם אמנות הצילום) אני מציין שמבין עשרות אלפי הדימויים שאנחנו נחשפים אליהם, רק תצלומים בודדים מותירים בנו חותם, משמשים לנו מקור השראה ונחרטים בזכרוננו. כך גם לגבי תערוכות. במהלך שהותי בניו יורק (מאי -יולי 2015) ביקרתי בעשרות תערוכות, ואיך אפשר אחרת. רק בצ'לסי (דרום מנהטן) יש כ-140 גלריות לאמנות. מעל מחציתן מציגות צילום, ולא חסר גלריות גם ברבעים אחרים של העיר. כל מי שהוא משהו בעולם הצילום מיוצג על ידי אחת מהן. מבין אינספור התערוכות שראיתי רק תערוכות בודדות מלוות אותי עד היום, ועל אחת כזו אני רוצה לספר.

את הגלריה ג'ולי סול (Julie Saul) בצ'לסי הכרתי היטב מביקוריי הקודמים בעיר. זו אחת הגלריות הנחשבות הבוחרת בפינסטה את הצלמים שהיא מייצגת. על הצלם האמריקני ארן סטיבנסון (1952, Arne Stevenson) לא שמעתי מעולם. אני מניח שגם אתם לא הייתם מודעים לקיומו. הוא לא עובד עבור מגזינים נודעים, לא יצר אייקונים, את הספר הראשון שלו פרסם רק בגיל 50 והוא כלל תצלומים ישנים של אסירים אותם פיתח מפלטות זכוכית שמצא במקרה. הקריירה שלו החלה לפרוח רק לפני כשנתיים, בזכות שכנים לסטודיו שלו בדרום מנהטן שממש סלדו ממנו. הם גילו, לתדהמתם, שבמשך שנה שלמה (2012) הוא צילם אותם מבעד לחלון הסטודיו בעזרת עדשה ארוכת מוקד, ללא רשותם או ידיעתם. גלריה ג'ולי סול התרשמה מאוד מהסדרה "שכנים" והציגה אותה (2013). אחד השכנים מאוד לא אהב את החדירה לפרטיות משפחתו (ובמיוחד לא את העובדה שמישהו עשוי להרוויח מזה) והגיש תביעה משפטית. סטיבנסון זכה בשתי ערכאות בגין "חופש הביטוי (האמנותי)" על פי התיקון הראשון לחוקת ארה"ב. בניו יורק החלו לכנות אותו "הצלם המציצן" אבל אם נקדיש לזה קצת מחשבה נגיע למסקנה שפעולת הצילום היא במהותה פעולה מציצנית, וכל צלם הוא מציצן. גם על הצופה אפשר לומר שהוא מציצן, אחרת מדוע מעניינים אותנו חיים של אחרים? מי מאיתנו לא רוצה לראות "מה קורה אצל השכנים" (בעיקר כדי להשוות). סטיבנסון מספק במקצת את יצר המציצנות שלנו אבל אינו מספק את רוב תאוותינו. הוא מציג ג'סטות אחדות שלהם (שפת גוף) בפעולות יום -יומיות שגרתיות, בנאליות ומשעממות, וגם זה כיף לא קטן לדעת שגם אצל השכנים החיים לא תמיד מעניינים, או במילים אחרות, אנחנו יכולים לבחון את עצמנו דרכם – הרי מבחינתם אנחנו השכנים.

לצערי, את התערוכה "שכנים" לא ראיתי. רק כשביקרתי בתערוכתו החדשה, "עובדים", הבנתי מה הפסדתי. מאז המצאת הצילום, דימויים של עובדים (פועלים) הוא אחד הנושאים הפופולריים ביותר. אני נוצר בזכרוני עשרות דימויים של פועלים שצולמו על ידי גדולי הצלמים של כל הזמנים והפכו אבני דרך בתולדות הצילום.

(מימין לשמאל: לואיס היין, 1920; אוגוסט זנדר, 1929; דורותיה לנג, 1940; סבסטיאיו סלגדו, 1991)

מבחינת, הנושא, סטיבנסון איננו מקורי, וגם אינו צריך להיות (ראו רשומה: "להיות צלם מקורי"). את הגישה הדוקומנטרית, הקלאסית, הישירה, לאדם העובד, הוא המיר בגישה קונספטואלית השואבת את השראתה מתולדות האמנות. בסדרה זו הוא ממשיך את הקו שהתחיל ב"שכנים" – מידע מועט, שפת גוף, רמזים – ומי שרוצה ישלים לבד את הפאזל ויגלה (או יותר נכון, ימציא), את טבעם של השכנים. אותו דבר עם ה"עובדים". העיפרון התלוי על האוזן (הנגר?), הבנדנה על הראש (הצבעי?), וכך הלאה. מה אנחנו יכולים ללמוד מזה על האדם? אולי בגלל המניירות הקטנות האלו של בעלי מקצוע אנחנו רואים אותם ראייה סטריוטיפית?

 

 

כל חיינו הורגלנו לראות דימויים של מדונה, של מלכים ונשיאים במסגרות אובליות. הדימוי האובלי נחשב אצילי (למה בעצם?). במאה ה-19 אנשי המעמד הבינוני שיבצו ציורי מיינטורה בענקי זהב אובליים שנשים ענדו על צוורן. עם המצאת הצילום, ציורי מינייטורה הוחלפו בתצלומים. אבל שיפוצניקים במסגרות אובליות? דבר כזה לא ראיתי עד לתערוכתו של סטיבסון. אותי זה כבש. זה מעורר מחשבה – לחשוב צילום.