עם הפנים לים

רשומה זו מוקדשת לזכרו של חברי היקר, רב-חובל אלי שירן, שאהב את הים ובילה בו את מרבית חייו.

  • יש אנשים שפניהם אל הים
  • יש אנשים שמפנים לו את גבם.
  • יש אנשים שרואים בים נחמה
  • יש אנשים שהים מעורר אצלם השראה.
  • אנשים הולכים לים כשהם בודדים
  • אנשים הולכים לים כשהם עצובים.
  • אנשים הולכים לים כשהם שמחים
  • אני הולך לים לצלם אנשים.
  • 1

ZZ-11 13 35 33 8 11 DSC_0221x 12 10 31 30

יומן ניו יורק – "עובדים": על תערוכה מעוררת השראה

(רשומה אחרונה בסדרה "יומן ניו יורק")

בספרי (הזמנה לפגישה עם אמנות הצילום) אני מציין שמבין עשרות אלפי הדימויים שאנחנו נחשפים אליהם, רק תצלומים בודדים מותירים בנו חותם, משמשים לנו מקור השראה ונחרטים בזכרוננו. כך גם לגבי תערוכות. במהלך שהותי בניו יורק (מאי -יולי 2015) ביקרתי בעשרות תערוכות, ואיך אפשר אחרת. רק בצ'לסי (דרום מנהטן) יש כ-140 גלריות לאמנות. מעל מחציתן מציגות צילום, ולא חסר גלריות גם ברבעים אחרים של העיר. כל מי שהוא משהו בעולם הצילום מיוצג על ידי אחת מהן. מבין אינספור התערוכות שראיתי רק תערוכות בודדות מלוות אותי עד היום, ועל אחת כזו אני רוצה לספר.

את הגלריה ג'ולי סול (Julie Saul) בצ'לסי הכרתי היטב מביקוריי הקודמים בעיר. זו אחת הגלריות הנחשבות הבוחרת בפינסטה את הצלמים שהיא מייצגת. על הצלם האמריקני ארן סטיבנסון (1952, Arne Stevenson) לא שמעתי מעולם. אני מניח שגם אתם לא הייתם מודעים לקיומו. הוא לא עובד עבור מגזינים נודעים, לא יצר אייקונים, את הספר הראשון שלו פרסם רק בגיל 50 והוא כלל תצלומים ישנים של אסירים אותם פיתח מפלטות זכוכית שמצא במקרה. הקריירה שלו החלה לפרוח רק לפני כשנתיים, בזכות שכנים לסטודיו שלו בדרום מנהטן שממש סלדו ממנו. הם גילו, לתדהמתם, שבמשך שנה שלמה (2012) הוא צילם אותם מבעד לחלון הסטודיו בעזרת עדשה ארוכת מוקד, ללא רשותם או ידיעתם. גלריה ג'ולי סול התרשמה מאוד מהסדרה "שכנים" והציגה אותה (2013). אחד השכנים מאוד לא אהב את החדירה לפרטיות משפחתו (ובמיוחד לא את העובדה שמישהו עשוי להרוויח מזה) והגיש תביעה משפטית. סטיבנסון זכה בשתי ערכאות בגין "חופש הביטוי (האמנותי)" על פי התיקון הראשון לחוקת ארה"ב. בניו יורק החלו לכנות אותו "הצלם המציצן" אבל אם נקדיש לזה קצת מחשבה נגיע למסקנה שפעולת הצילום היא במהותה פעולה מציצנית, וכל צלם הוא מציצן. גם על הצופה אפשר לומר שהוא מציצן, אחרת מדוע מעניינים אותנו חיים של אחרים? מי מאיתנו לא רוצה לראות "מה קורה אצל השכנים" (בעיקר כדי להשוות). סטיבנסון מספק במקצת את יצר המציצנות שלנו אבל אינו מספק את רוב תאוותינו. הוא מציג ג'סטות אחדות שלהם (שפת גוף) בפעולות יום -יומיות שגרתיות, בנאליות ומשעממות, וגם זה כיף לא קטן לדעת שגם אצל השכנים החיים לא תמיד מעניינים, או במילים אחרות, אנחנו יכולים לבחון את עצמנו דרכם – הרי מבחינתם אנחנו השכנים.

4_website_IMG_3013 11_website_IMG_9049

1082141710

לצערי, את התערוכה "שכנים" לא ראיתי. רק כשביקרתי בתערוכתו החדשה, "עובדים", הבנתי מה הפסדתי. מאז המצאת הצילום, דימויים של עובדים (פועלים) הוא אחד הנושאים הפופולריים ביותר. אני נוצר בזכרוני עשרות דימויים של פועלים שצולמו על ידי גדולי הצלמים של כל הזמנים והפכו אבני דרך בתולדות הצילום.

hine_lewis_mechanic-1920 august sander-1929 howard_greenberg_1940-dorothea_lange_cotton_picker salgado-Iraq 1991

(מימין לשמאל: לואיס היין, 1920; אוגוסט זנדר, 1929; דורותיה לנג, 1940; סבסטיאיו סלגדו, 1991)

מבחינת, הנושא, סטיבנסון איננו מקורי, וגם אינו צריך להיות (ראו רשומה: "להיות צלם מקורי"). את הגישה הדוקומנטרית, הקלאסית, הישירה, לאדם העובד, הוא המיר בגישה קונספטואלית השואבת את השראתה מתולדות האמנות. בסדרה זו הוא ממשיך את הקו שהתחיל ב"שכנים" – מידע מועט, שפת גוף, רמזים – ומי שרוצה ישלים לבד את הפאזל ויגלה (או יותר נכון, ימציא), את טבעם של השכנים. אותו דבר עם ה"עובדים". העיפרון התלוי על האוזן (הנגר?), הבנדנה על הראש (הצבעי?), וכך הלאה. מה אנחנו יכולים ללמוד מזה על האדם? אולי בגלל המניירות הקטנות האלו של בעלי מקצוע אנחנו רואים אותם ראייה סטריוטיפית?

768425000d87d91631bd1a9ebf40ca09.985.680.1.0.0.75 SC_Svenson_Workers_3-resized

svenson_workers_13_web2 Svenson_Workers_16-e1430935708816

Svenson_Workers_21-e1430935683636 svenson_Workers_2_web2

כל חיינו הורגלנו לראות דימויים של מדונה, של מלכים ונשיאים במסגרות אובליות. הדימוי האובלי נחשב אצילי (למה בעצם?). במאה ה-19 אנשי המעמד הבינוני שיבצו ציורי מיינטורה בענקי זהב אובליים שנשים ענדו על צוורן. עם המצאת הצילום, ציורי מינייטורה הוחלפו בתצלומים. אבל שיפוצניקים במסגרות אובליות? דבר כזה לא ראיתי עד לתערוכתו של סטיבסון. אותי זה כבש. זה מעורר מחשבה – לחשוב צילום.

ימי בית הספר

  • מוקדש לנכדי ונכדותי: שחר (כתה ג'), אורי (גן חובה), נועם וליבי (מועמדות לפעוטונים) המתחילים השבוע את שנת הלימודים.
  • אני זוכר שעליתי לכתה א' מלא פחדים בארץ רחוקה.
  • אני זוכר שעליתי לכתה ג' מבולבל בארץ חדשה.
  • אני זוכר שבכתה ד' החלפתי שוב בית ספר ומורה.
  • אני זוכר את ה-1 בספטמבר כל שנה.
  • 4
  • התחלתי ללמד בבית ספר תיכון בגיל עשרים ושש.
  • פרשתי לגמלאות בגיל חמישים ושמונה.
  • אפשר לסכם שלושים ושתיים שנות הוראה במשפט אחד:
  • היה נחמד.9
  • 6בית ספר 026
  • על פי חשבון פשוט היו לי כשמונת אלפים תלמידות ותלמידים
  • בדקתי כמאה אלף מבחנים ובחנים
  • יצאתי לפחות לשישים טיולים
  • בסך הכל בית ספר הוא מקום די נעים.
  • בית-ספר 013
  • בית ספר 033
  • בית-ספר 0017
  • אז מדוע כולם סופרים את הימים עד החופשה הבאה?

יומן ניו יורק – עונת הפסטיבלים

עונת הפסטיבלים בניו יורק החלה כבר בראשית חודש יוני ועומדת להסתיים בימים אלו. יריית הפתיחה הייתה פסטיבל המוזיאונים שבשדרה החמישית (Museum Mile Festival) בו העירייה חילקה צבעים ואיפשרה לצייר על הכביש, על המדרכות, וכן, גם על מתנדבות (לא ביישניות).

1

בגברנרס איילנד, אי בו נמצאת מצודה מימי ההולנדים ששמרה על העיר, נערך פסטיבל מוזיקה וריקודים בסגנון שנות ה-20. ואכן, לבקשת המארגנים רוב המשתתפים הגיעו בתלבושות התקופה.

2 3 4 5 6

מצעד הגאווה נערך יום לאחר החלטת בית המשפט העליון, שנישואין בין בני אותו מין חוקיים ותקפים בכל מדינות ארצות הברית. בשדרה החמישית צעדו במשך כחמש שעות, אלפי אנשים, כדי להזדהות עם כשישיה מיליון אמריקאים שיצאו מהארון (למגינת ליבם של חסידי סטמאר).

13 14

DSCF5387x16

לא רחוק משם, בלינקולן סנטר, נערך פסטיבל שהוקדש למוזיקה של דני אלפמן, לסרטים המקבריים של טים ברטון. לשעה קלה, הדמויות הביזריות של הסרטים קמו לתחייה ברחבת התיאטרון.

9 10 11 12

בניו יורק לא צריך את פורים או את Halloween כדי להתחפש (או להתפשט) – בשביל זה יש מספיק פסטיבלים בקיץ.

יומן ניו יורק – אנשי וול סטריט (Wall Street)

בכקילומטר אחד של רחוב צר (8 בלוקים) עם בניינים גבוהים, מצטופפים מידי יום עשרות אלפי תיירים מצויידים במצלמות, כדי להנציח, בעיקר את עצמם, ברחוב המפורסם ביותר בארה"ב ואולי בעולם כולו. שלושת האתרים הפופולריים ברחוב: כנסיית טריניתי (Trinity Church) ובית הקברות העתיק שבחצרה, הבנק הפדרלי (Federal Reserve) והבורסה לניירות ערך (NYSE) מצויים בסמיכות זה לזה, כך שהתיירים נדחקים ומתחכחים זה בזה בקטע רחוב של פחות מכמאתיים מטר.

וול סטריט אינו רק מקום, אלא בעיקר הלך רוח (state of mind). אנשים מכל העולם נושאים עיניהם לוול סטריט כאל אורקל המבשר את עתידם (הכלכלי). מושגים כגון: "וול טריט עלתה" או "ירדה" אינם צריכים פיענוח. אני נוהג להגיע לוול סטריט בכל פעם שאני מזדמן לעיר. גם עלי רחוב זה מהלך קסם, אך לא בגלל הבניינים, שחלקם נמצאים תחת שמירה כבדה, אלא בגלל האנשים. בסופו של דבר "הכל אנשים". רוב השכירים בוול סטריט, הברוקרים, אנשי השיווק, הפקידים, נוהרים בהמוניהם בהפסקת הצהרייים כדי להשיג מקום באחד מעשרות הברים הפזורים בסביבה. חסרי המזל יצטרכו להסתפק בעדן חלון, במידה והוא פנוי מתיירים.

 13

החל משעה ארבע וחצי מתחילה הנהירה מהמשרדים לרכבת התחתית. אף על פי שהרכבות מגיעות בתדירות של כחמש דקות, אף אחד מהם אינו רוצה לבזבז זמן יקר – הם הרי אלו שהמציאו ש"זמן שווה כסף". גבירותי ורבותי, הנה לכם האנשים המניעים את כלכלת העולם (כפי שרבים מהתיירים המגיעים לשם אוהבים להאמין).

1 4 2 3 5 6 8 9 10 11 12

יומן ניו יורק – בושוויק, ברוקלין: 'הדבר הבא'

מזה למעלה מחמש שנים רוחשות בניו יורק שמועות עקשניות ששכונת בושוויק (Bushwick) בברוקלין היא 'הדבר הבא'. בניו יורק, כמו בערים גדולות אחרות בעולם, יש את הטרנד העכשווי ואת 'הדבר הבא'. חלוצי 'הדבר הבא' הם האמנים. אזורים בהם מרוכזים אמנים הופכים מהר מאוד להיות טרנדיים. יזמי נדל"ן ממולחים וקבלנים חרוצים משפצים חורבות ובונים דירות פאר. אחריהם מגיעות חנויות המותגים והבוטיקים הפלצניים, יוקר המחייה עולה ואיתו גם השכירות. האמנים (שלא סללו דרכם לצמרת) שוב נודדים לאזורי שוליים – אך אל דאגה, במהרה גם הם יהפכו ל'דבר הבא'.

13x

9

לשכונת בושוויק הגעתי לראשונה לפני כשנה בעקבות מודעה על סיור רגלי של אמנות רחוב שבסופו של דבר לא התקיים. האמת היא שאין צורך במדריך כדי לראות וליהנות מאמנות רחוב. לאחר תקופת ג'וליאני מנהטן התמרקה, הארלם הפכה להיות סטרילית, הרכבת התחתית עדיין מלוכלכת אך נטולת גרפיטי. בושוויק הפכה להיות אחד האזורים הבודדים שרשויות העיר אינם מוחקים גרפיטי ואינם רודפים את מבצעיהם. למרות שבשני הביקורים הרחובות היו כמעט ריקים מצאתי בקלות את הסימנים המעידים שכאן גרים צעירים על פי ארבעה מוסדות חיוניים הסמוכים זה לזה: חנות לתיקון אפניים, חנות למוצרי חיות מחמד, מכולת לטבעונים וחנות  יינות.

1x 2x 4x

 בבושוויק לא ראיתי לוחות מודעות או פליירים המתעופפים ברוח כמו בשכנתה מנהטן. הפרסום נעשה גם הוא באמצעות פוסטרים אמנותיים. סוזאן קאר, אמנית מודרנית המציירת מופשט (טרם זכתה לתהילה) תלתה פוסטר של אחד מציוריה מעל מסעדה. אין זו מודעת פרסומת לתערוכה חדשה – היא פשוט מודיעה בכך על קיומה.

7x

 פרויקטים חברתיים-אמנותיים מופצים באותה דרך. מאחר שבבושוויק הקירות מדברים נמצא גם מי שכנראה אינו אוהב את הפרויקט וניסה לחבל בפרסומו (אבל הוא לא היה מספיק גבוה).

3x

הזהות הקהילתית של חלק מדיירי השכונה מופגנת בדרך האמריקאית – הנפת הדגל. על בתים רבים מתנוסס בגאווה דגל פורטו-ריקו. הזהות האתנית שהיתה בעבר מקור לבושה הפכה עתה למקור גאווה.

10x 8x

יתכן ובביקורי הבא בעוד שנים אחדות ייעלמו גדרות אלו ומאחוריהם יזדקפו מגדלי פאר. עבורי, ועבור רבים משוחרי אמנות הרחוב, בושוויק לא תיהיה אז 'הדבר הבא', אלא 'הדבר שהיה'.

11x 12x

יומן ניו יורק – קוני איילנד

כשסיפרתי לחברים אמריקאים שאני נוסע לבקר בקוני איילנד (coney island) הם כולם שאלו אותי אותה שאלה: "לשם מה?". עבור המבוגרים, קוני איילנד היא בעיקר מקום של נוסטלגיה, הצעירים בקושי יודעים למקם את האתר על המפה – הם מעולם לא ביקרו במקום. עד שנות ה-60 היה זה אתר הנופש האולטימטיבי עבור משפחות מהמעמד הבינוני הנמוך שלא יכלו להרשות לעצמם נופש יקר יותר (ראו את הסרט של וודי אלן, ימי הרדיו, 1987). ואכן, בדרום ברוקלין שוכן חוף ים רחב ידיים, חולות זהובים, לונה פארק המצויד בכל המתקנים שילדים אוהבים (לפחד) וכן, גם נקניקיות נתנס' שבלעדיהם חופשה אינה חופשה.

DSCF4510

 3

בשלהי שנות ה-60 המקום ננטש. פארקי שעשועים ואתרי נופש חדשים צצו ברחבי העיר, רמת החיים עלתה, אמצעי התחבורה השתכללו ובילוי יום בקוני איילנד כבר לא נחשב לחופשה אטרקטיבית עבור המעמד הבינוני. במשך למעלה מעשרים שנה קוני איילנד הייתה שם נרדף להזנחה. גלי ההגירה מברית המועצות לשעבר ומדרום אמריקה בשנות ה-90, החיו מחדש את האזור. האמריקאים החדשים גילו שקוני איילנד יכולה לספק נופש זול, ואפשר להגיע למקום אפילו ברכבת התחתית.

DSCF4625x

5  7

DSCF4571x

לא שמעתי לעצת חברי האמריקאים וביקרתי בקוני איילנד מספר פעמים. באמצע השבוע החוף כמעט ריק מאדם. זוגות גמלאים, בעיקר דוברי רוסית, עושים את טיול הבוקר לאורך החוף, קוראים ספר על אחד הספסלים, שותים קפה באחד מבתי הקפה המרוכזים בכניסה לחוף. חבורות-חבורות של אמהות וסבתות עם ילדים קטנים, מצוידות בצידניות ובצעצועי חוף, נפרסות על החוף ומדברות ספרדית בקולי קולות. בסופי שבוע התמונה משתנה. לאתר מגיעים צעירים רבים, חלק גדול מהם פריקים, שרוצים לראות ולהיראות; מוזיקה דרום אמריקאית בוקעת מכל הרמקולים ומתערבבת בצריחות הילדים שעל המתקנים "המפחידים". האנשים בלבוש המוזר אינם אמני רחוב, הם אינם מבקשים כסף מהעוברים ושבים. אולי אלו הם אותם המוזרים שדיאן ארבוס צילמה בסנטרל פארק בשנות ה-60 ועכשיו הם מסתובבים בקוני איילנד?

8 9 10

11

4