יומן ניו יורק – שני בלוקים

בפעם הראשונה שהגעתי לניו יורק צילמתי בעיקר תמונות אנכיות של גורדי השחקים ואת האייקונים העירוניים: פסל החירות, טיים סקוור מרכז רוקפלר. בפעם השנייה צלמתי את האייקונים שלא הספקתי לצלם בפעם הראשונה. בפעם השלישית צילמתי את השדרות הגדולת ומראות פנורמיים. בפעם הרביעית ניסיתי לצלם ניו יורקים – ולא מצאתי, כולם היו תיירים כמוני. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. בשנים האחרונות, שהגעתי לעיר לגיחות קצרות כמעט ולא צילמתי, הלכתי לגלריות ולמוזיאונים לראות תצלומים של אחרים. הפעם החלטתי לחזור ולצלם בניו יורק.  אחרי תצלומי המחווה למאסטרים הגדולים (ראו פוסט קודם) החלטתי להתמקד בשני בלוקים של רחוב 88 מערב בין שדרת סנטרל פארק ווסט לבין שדרת אמסטרדם.

1 2 3

בניו יורק, כמו בערים אחרות בארה"ב מודדים את המרחק בבלוקים. בלוק אחד מוערך בכמאה מטר. מה מיוחד בשני בלוקים אלו של רחוב 88? האמת, שום דבר. בצפון מערב מנהטן יש מאות בניינים דומים. הם נבנו בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20 עבור המעמד הבינוני, שבזכות הרכבת התחתית (1905) בחרו לעבור צפונה כדי להתרחק מההמולה של דרום מנהטן. יהודים חרדים יוצאי גרמניה שהצליחו להתבסס בארה"ב באמצע המאה ה-19 היו בין הראשונים שעברו לאזור. בזכות הבנייה המאסיבית והמושקעת, בעיקר בסגנון אנגלי ג'ורג'יאני וניאו-קלאסי, האזור כמעט ולא השתנה במאה השנים האחרונות.

4 5 6

בשני הבלוקים האלו אני עובר מספר פעמים ביום, בהליכה למרכל, לחנות הספרים, לתחנת הרכבת התחתית. בימים הראשונים התפעמתי, אחר כך התרגלתי ולאחר כשבועיים הפסקתי לתת בהם מבט נוסף ואז החלטתי לצלם. הצלמת האמריקאית המפורסמת דורותיה לנג אמרה שהיא מצלמת כדי לראות כיצד דברים נראים ללא המצלמה. במילים אחרות, המצלמה מאפשרת לנו למקד ולהתמקד בנראות שלא היינו שמים לב אליה ללא ההתכוונות של הצילום – לשמר את המראה בזיכרון (שלנו, של סרט הצילום, של החיישן). ואכן, כשהתבוננתי בבניינים, דרך עינית המצלמה, הדברים המוכרים קיבלו נראות שונה. המצלמה אינה מצלמת את מה שהעין רואה אלא את מה שאני (הסוביקט) רוצה להראות לכם כדי שתקחו חלק בחוייה שלי.

7 8 9

מודעות פרסומת

יומן ניו יורק – בעקבות המאסטרים הגדולים

מידי כמה שנים אנחנו מגיעים לניו יורק. תמיד כתיירים מזדמנים, תמיד לתקופות קצרות. תמיד תצלומי חטף. הפעם זה שונה. הגענו לשלושה חודשי שבתון. תקופה זו מאפשרת התבונות שונה. בחודשים הקרובים אנהל יומן חזותי – יומן ניו יורק. את הפוסט הראשון אני מבקש להקדיש למאסטרים הגדולים של צילום הרחוב האמריקאי, צלמים מעוררי השראה. אינני מנסה לחקות את עבודתם. אני מבקש לאזכר את יצירתם.

לפני כמאה שנה (1902) הסתיימה בנייתו של אחד מפלאי האדריכלות של אותה תקופה, בניין פלאטאיירון (Flatiron) בשדרה החמישית בניו יורק. שני המאסטרים הגדולים של אמנות הצילום, אלפרד סטיגליץ ואדאורד סטייכן הלכו בחורף (1903, ו-1904 בהתאמה) לצלם את האייקון החדש של העיר. כמחוללי הזרם החדש בצילום (פיקטוריאליזם) הם לא ביקשו לתעד את הבניין על 21 קומותיו, אלא להעביר לנו את התרשמותם ממנו בשפה המזכירה מאוד את הציור האימפרסיוניסטי.  DSC_2562xthe-flatiron-building-1905-photograph-by-edward-steichen

 E. Steichen, Flatiron building, 1904  M. Davidson, Flatiron building, 2015

מאחר שהגעתי לעיר באביב, השלג כבר נמס מזמן, גשם לא נראה באופק וגם העגלונים עזבו. העצים נותרו עירומים. התרגשתי מאוד למצוא את הענף המופיע בדימוי של סטייכן – או שזה רק הדמיון הפרוע שלי.

ווקר אוונס, מחלוצי הצילום הדוקומנטרי האמריקאי, הסתובב עם מצלמתו בסוף שנות ה-20 בקוני איילנד – אחד מאזורי הנופש הפופולריים בארה"ב באותה תקופה.  הוא תיעד את תרבות הפנאי, את האנשים ואת אווירת המקום. אוונס הצליח לקלוט את המחוות הקטנות, את שפת הגוף, את רוח התקופה. זוגות אוהבים מעדיפים היום את ברוקלין הייטס ואת הטלפון הנייד. בכל אופן עברו 87 שנים בין שני הדימויים.

Couple at Coney Island; Walker Evans, American, 1903 - 1975; 1928; Gelatin silver print; Image: 18.6 x 15.4 cm (7 5/16 x 6 1/16 in.); 84.XM.956.464DSCF2613

M. Davidson, Brooklyn Hights, 2015    W. Evans, Coney Island, 1928

 גרי וינוגרנד שייך לחבורת הצלמים (דיאן ארבוס, לי פרידלנדר, ג'ואל מאירוביץ, טוד פאפאג'ורג ועוד) שביססו את מעמדו של צילום הרחוב האמריקאי בשנות ה-60 וה-70. וינוגרנד הלך שבי אחר תיאטרון הרחוב, כל אותם מצבים אנושיים של יום-יום שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם – הבנאליות של השיגרה. מה יותר בנאלי מחבורת אנשים היושבים על ספסל ציבורי בפארק? ומה יותר מרתק מהאינטראקציה ביניהם? בדימוי של וינוגרנד ושלי הספסל אינו אותו ספסל, האנשים אינם אותם אנשים, אך היחסים הנרקמים על ספסל בגינה ציבורית מזכירים לנו, הצלמים, שאין רגע דל במרחב העירוני.

Winogrand-Garry-2

 G. Winogrand, World’s Fair, New York City, 1964

DSCF2489

M. Davidson, Highline, 2015

 דויד גונזלס הוא עורך-שותף של הבלוג הצילום היוקרתי של הניו יורק טיימס, "Lens blog" (ראה קישור). הוא משוטט עם מצלמתו ברבעים השונים והמגוונים של ניו יורק תוך ניסיון להתחקות אחר קצב החיים והמאפיינים התרבותיים המקרינים על החברה האמריקאית כולה. בברונקס הוא נתקל בזוג רוקד ברחוב לאחר בילוי בבר- נראה מוזר? גם אני חשבתי כך עד שלפני ארבעה ימים נתקלתי בחבורה שפצחה בריקוד מיד לאחר שיצאה מבר ברובע צ'לסי בדרום מנהטן.

david gonzales the dancers 1979

D. Gonzales, Bronx, 1979

DSCF4151

M. Davidson, Chelsea, 2015

במשך פחות משבוע אחד חלפתי על פני ארבעה דורות של צלמי רחוב בעיר ניו יורק, עיר שהדבר היחיד שצפוי בה הוא שהיא בלתי צפויה.

דה ז'ה וו – ביקור בתערוכה של ורדה כרמלי

איך מצלמים זיכרון?

שאלה זו סקרנה אותי כשהלכתי לראות את תערוכת הצילומים של ורדה כרמלי (גלריה טובה אוסמן, תל אביב). הזיכרון, אולי יותר מכל מרכיב אחר בתודעה, חמקמק ומטעה. עם השנים הוא פושט ולובש צורה, מתעתע, מיטשטש, מתערפל, כמו הדימויים בתערוכה.

1 2

אז איך מצלמים זיכרון, ועוד יותר מכך, זיכרון שהוא לא שלך?

אמהּ של האמנית ומשפחתה נטשו את ברלין בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון. הבת חוזרת לברלין "לראות זיכרון", להתחבר למראות הצפונים בנבכי תודעתה. למעשה הדבר אינו מוזר כל כך. לכולנו יש בדנ"א זיכרון גנרי. אנחנו, הדור השני של ניצולי השואה, זוכרים את ברלין (או את ורשה) גם אם מעולם לא שוטטנו ברחובותיה.

unnamed3

האמנית ניכסה את הזיכרון הגנרי ועיבדה אותו לזיכרון אינטימי. את חווית ההיזכרות היא מבקשת לחלוק איתנו. המראות בעיר הטעונה הזו מעוררים דה ז'ה וו. לשעה קלה כולנו ברלינאים, כולנו מחטטים בנבכי תודעתנו. בשפת צילום מינימליסטית, פשוטה, אקספרסיבית ואניגמטית אנו הופכים להיות שותפים למסע, לא בזמן, אלא בתודעה. ההיזכרות אינה נותנת מנוח, בכל אופן, לא בברלין.

unnamed

* ביום שישי, 3.5.2012 יתקיים מפגש עם האמנית בגלריה.

להיות צלם מקורי

בראשית דרכי באמנות הצילום  חיפשתי בקדחתנו נושא מקורי לפרויקט צילומי. היה לי רצון עז לעשות סדרה מקורית – משהו שאף אחד עוד לא עשה. שוטטתי ברחובות תל אביב (תמיד עם מצלמה) מחפש את הרעיון האחד, האולטימטיבי. איני זוכר מתי זה היה והיכן, כשלפתע ניצת בי הרעיון: לצלם גרפיטי. צלמי רחוב, אמרתי לעצמי, מצלמים פורטרטים, בניינים, התרחשויות, אבל גרפיטי? שמח וטוב לב חזרתי הביתה והתחלתי לתכנן את ביצוע פרויקט הצילום המקורי הראשון שלי – גרפיטי בתל אביב. כמובן שאכזבתי הייתה רבה כשגיליתי שבראסיי, מאבות צילום הרחוב, צילם גרפיטי בפריס כבר בשנות ה-30 של המאה שעברה. graffiti_zoom אכזבה רדפה אכזבה וכל רעיון שחשבתי עליו התגלה בדיעבד כלא-מקורי. האם יתכן שכבר חשבו על הכל? הבשורה הרעה לכל הצלמים החובבים המחפשים רעיון לפרויקט מקורי היא, שלאחר 175 שנות צילום לא נותרו יותר נושאים מקוריים. הבשורה הטובה היא שזה בכלל לא חשוב. האם ניתן להעלות על הדעת, למשל, נושא פחות מקורי מפרחים? ואף-על-פי-כן, צלמים מפורסמים וחובבים, בדומה לציירים נודעים וחובבים, ממשיכים לצלם פרחים. לא משום שפרחים הם יפים, אלא משום שבאמצעות צילום פרחים, כמו בכל נושא אחר, ניתן להציג נקודת מבט אישית, רגשות, תחושות, או במילים אחרות, פרשנות ייחודית למה שרואים, ובזה טמונה המקוריות. גם אם מאה צלמים יהיו באותו מקום ובאותו זמן, התצלומים שלהם יהיו שונים. תצלומים הם כמו טביעת אצבע, אין שתיים אותו הדבר בדיוק. הצלם היפני, נובויושי אראקי, הידוע בעבודותיו הפרובוקטיביות הנעות על הגבול שבין ארוטיקה לפורנוגרפיה, הציג בגלריות יוקרתיות בראשית שנות האלפיים, סדרת תצלומי פרחים תחת הכותרת "פרחים ואגינליים, 1999". אראקי רואה מיניות בכל יצור חי, אז כמובן שזה מה שהוא חש ואת זה הוא מחפש בכל בפרח. B017488 1833274_622 325

אולי המקוריות של אראקי מתבטאת בכך שהוא צילם פרחים בהקשר של מיניות? אז זהו, שגם בהקשר זה הוא איננו מקורי. אדאורד ווסטון צילם כבר בשנות ה-30 פרחים תוך הדגשת החושניות. הוא חיפש את מהותו הפנימית של כל אובייקט  שצילם, ולמרבה הפלא הוא מצא יופי חושני. אצל ווסטון תצלומי  עירום, דיונות חול, פלפלים או פרחים ניחנים ביופי חושני. זה רחוק מהחושניות הבוטה, המתפרצת, ולפעמים אף האלימה של אראקי. אצלו החושניות היא עדינה, מינורית מתגלה בפרטים הקטנים ובקווי המתאר. אף אחד מבין שני אמנים גדולים אלו איננו מקורי. הרבה צלמים מצלמים פרחים חושניים וארוטיים, כל אחד על פי אישיותו, כל אחד על פי דרכו.

robertmapplethorpe 3754592291_af37f8ff31

אך מה קורא כשלצלם אין השקפה מגובשת? התצלום הבא לקוח מאחד המאגרים המאפשרים הורדת תצלומים בחינם (tOrange). אין קרדיט לצלם. אני חושב שלצלם זה אין במה להתבייש. זה תצלום יפה – אבל לא יותר מסתם תצלום יפה. לא מצאתי בתצלום זה איזו שהיא אמירה, רגש מיוחד, תפיסת עולם או טביעת אצבע. גם אין כאן איזו קומפוזיציה מעניינת או תאורה מיוחדת. לעומת זאת, הצבעים נעימים לעין, התאורה נכונה, המרקם נאה. הדבר האחרון בו אפשר להאשים את הצלם הוא שאיננו מקורי. cvety0353

גם התצלום הבא לקוח ממאגר, אתר ההורדות של סמסונג (בחינם). תצלום זה נועד לשמש שומר מסך. גם התצלום הקודם מתאים למטרה זו. שני התצלומים מתאימים לכל היותר לשמש שומרי מסך, לא משום שהנושא איננו מקורי אלא משום שהתצלומים המסוימים האלו חסרי כל אמירה. Red-rose-bud-Samsung-wallpaper-2014-05-04-127

הצעתי לחברי הצלמים היא לגבש אמירה (מסר) לפני שיוצאים לצלם, ובוודאי שלא לחפש רעיון מקורי. בכך מרסל פרוסט יכול לעזור לכם:

ציורים גרועים של אביב בכל זאת דומים לציורים טובים, הגם שניתן להבחין ביניהם בקלות. ציירים גרועים עשויים להיות רָשַמים מצוינים, טובים בציור עננים, מתוחכמים בציור עלים מניצים, מדויקים בציור שורשים, ועם זאת חסרה להם שליטה באותם יסודות חמקמקים שבהם שוכנים קסמיו הייחודיים של האביב. הם אינם יכולים, למשל, לתאר את קו התיחום הוורדרד בקצה פריחתו של עץ, את הניגוד בין סערה לבין שמש באור הזרוע על פני שדה, את אופייה המסוקס של קליפת עץ או את המראה הפגיע, החישני של פרחים לצד מסילה כפרית, וכתוצאה, לגרום לנו להבחין בהם. אלו פרטים קטנים, אין ספק בכך, אך בסופו של דבר, אלו הדברים היחידים שעליהם אפשר לבסס את תחושת האביב שלנו ואת התלהבותנו ממנו.  (אלן דה-בוטון, איך פרוסט יכול לשנות את חייך, הוצאת ידיעות אחרונות, 1997).                          

   תצלומים גרועים של פרחים בכל זאת דומים לתצלומים טובים… 

קרדיטים:

  • Brassai, graffity, Paris, 1930
  • Nobuyoshi Araky, Flowers' 1995-1999
  • Edward Weston, Flowers, 1930

הלוך ושוב, תל אביב – חיפה

לפני שנים אחדות לימדתי היסטוריה אמריקאית במכללה בחיפה. פעם בשבוע נסעתי ברכבת מתל אביב לחיפה. נסיעה ברכבת מאפשרת לך להיות עם עצמך ולעשות חשבונות נפש קטנים – "…מה עשיתי נכון ומה לא עשיתי." נזכרתי בשירו של יהודה עמיחי "ספר לימוד חשבון". בנעורי לא הבנתי מדוע אני (שרוצה להיות היסטוריון) צריך ללמוד חשבון. גיבורי העבר שלי לא נסעו ברכבות שיוצאות מתל אביב ומחיפה, זו לקראת זו.

8-i

7-m

יהודה עמיחי/ ספר לימוד החשבון

אֲנִי זוֹכֵר שְׁאֵלָה בְּסֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן,
עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת
שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ?
וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ,
אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.
וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד
וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ
וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ?
וּבִדְבַר סֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן. עַכְשָׁיו הִגַּעְתִּי
אֶל הָעַמּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבָּהֶם רְשִׁימַת הַפִּתְרוֹנוֹת.
וְאָז הָיָה אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.
עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק
בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי
וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן.

(מתוך: פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, 1998)

1-c

7-k

שעה ארוכה עקבתי אחר הצעיר עם זר הפרחים. הוא טיפל בו כפי שמטפלים בתינוק. העביר אותו מצד לצד,  יישר את הצלופן, הידק הגבעולים, אולי ספר את הרגעים עד המפגש עם האהובה.

2-a

ואולי גם הגבר עם המזוודה, חמוש בטלפון ואזניות, מבט של כעס בעיניו, ישב עם זר פרחים עטוף בצלופן, בזמן אחר, בתחנה אחרת, יישר הגבעולים לקראת מפגש עם האישה ממנה מתרחק עתה.

2-c

והצצה בבחורה שזה עתה שקעה בתוך חלום מתוק; בצמד חיילים שהחיוך אינו מסגיר את תשישותם; בגבר עם כיפה שהיא סיפור של עם. ברכבות נופלות המחיצות. מותר גם לחובשי מדים לאבד שליטה לרגע קט.1-a

4-h3-d3-c

עכשיו הגעתי אל התחנה, ונערה על הרצפה נועצת מבטים באלו שבאים, באילו שהולכים.

8-e

"עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק
בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי
וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן."

"תצלום אחד שווה יותר מאלף מילים" – האמנם?

  • רשומה זו מתפרסמת לרגל הדפסה שנייה של הספר: "הזמנה לפגישה עם אמנות הצילום". סוגיית הצילום הדוקומנטרי נידונה בהרחבה בספר. 

אילו קונפוציוס (שחי במאה החמישית לפנה"ס), שלו מייחסים את האמרה "תמונה אחת שווה יותר אלף מילים", היה קם לתחייה, אין ספק שהיה מכריז בראש חוצות – דברי הוצאו מהקשרם. ואכן, המלומד הסיני, התכוון, ככל הנראה, לכך, שתמונה, במובן של מראה עיניים, אמינה יותר ממילים (סיפורים, תיאורים, שמועות). אם כך הדבר, איך צמח המיתוס?

הצלמים הדוקומנטריים הראשונים בארה"ב, ג'ייקוב ריס ולואיס היין (סוף המאה ה-19 וראשית ה-20), היו מתקנים חברתיים שביקשו לחולל שינוי באמצעות תיעוד מצולם של עוולות. ריס (עיתונאי) והיין (סוציולוג) האמינו מאוד במילה הכתובה. ריס חיבר ספרון בשם "כיצד חי החצי השני", בו תיאר את חיי המהגרים בדרום-מזרח מנהטן (1890). הוא השתמש במבזק, שהומצא באותו זמן, ונכנס למרתפים האפלים ולביבים מעופשים כדי לצלם את התנאים הלא-אנושיים בהם חיו מהגרים (דימוי 1). היין, עבד באיסוף ראיות על היקף עבודת ילדים מטעם "הוועדה הלאומית לעבודת ילדים" (1908-1912). הוא נכנס לבתי חרושת, לאתרי בנייה, למכרות,  בזהויות בדויות (פקח אש, מוכר ספרי קודש) וצילם את הילדים העובדים (דימוי 2), כשאת גילם הוא מעריך על-ידי מדידת גובהם על-פי כפתורי מעילו.

Tipple Boy August 1908 west virginiaabout 1890

  • דימוי 1                                                                                          דימוי 2

ריס והיין הרבו לפרסם מאמרים, להרצות, להעיד בוועדות. הם היו אנשים של מילים. הצילום עבורם היה אמצעי המחשה. רק בשנות ה-30 של המאה ה-20, בתקופת השפל הכלכלי, התגבש הפוטוז'ורנליזם כדיסציפלינה נפרדת מהכתיבה. הייתה זו תקופת הפריחה של "כתבות מצולמות" (photo essays) או סיפורים בתמונות (photo stories). המגזין האמריקאי הנודע "פורצן" שלח את הצלם ווקר אוונס יחד עם הסופר ג'יימס אגי, לעשות כתבה מצולמת על אורח החיים של שלוש משפחות של פועלים חקלאיים בדרום ארה"ב – "הבה נהלל אנשי שם" (1941). מאז, ועד לעידן הדיגיטלי, לכל משימה עיתונאית נשלחו שניים: כתב וצלם. לא קשה לנחש למי מהשניים היה אינטרס לטפח את מיתוס "תצלום אחד שווה…". גם לא קשה לנחש מדוע צרכני המגזינים קנו מיתוס זה. תצלומים, יותר ממילים, מושכים את העין, מעוררים רגשות, מציתים את הדמיון. בתצלומים אפשר לחזור ולהתבונן. מי ירצה לקרוא אותה כתבה פעמיים?

בעידודם של צלמים דוקומנטריים (פוטוז'ורנליסטים), הציבור הרחב קיבל את הרושם שהצילום נאמן יותר למציאות מהמילה הכתובה או המדוברת. תצלומים הרי נעשים עם מכשיר טכני, הרושם על משטח רגיש לאור, בדיוק מדעי, את מה שנקלט בעדשה (למעשה רושם את האור החוזר מעצמים). מה שאנשים לא לוקחים בחשבון הוא, שגם עט היא מכשיר טכני. כפי שהעט לא כותבת מעצמה גם המצלמה לא מצלמת לבד. מי שכותב בעט הוא בן אדם, באותה מידה שמי שמפעיל את המצלמה הוא בן אדם. אם שתי הפעולות נעשות על ידי בני אדם (סובייקטים), איך יתכן שתצלום יהיה אובייקטיבי יותר מהמילה?

העידן הדיגיטלי הרחיב את האפשרויות המניפולטיביות של הצילום, לא שלפני כן היו חסרות מניפולציות. לא צריך פוטושופ כדי להצר היקפים או להבליט חפצים. די בכך שהצלם הוא זה שמחליט היכן להתמקם ומתי להפעיל את המצלמה. הצלם מחליט, אפוא, מה נראה ומה לא נראה, מה יבלוט ומה יוסתר, ממה נתרגש וממה נתעלם. ההבדל בין צלם טוב לצלם לא טוב הוא, שצלם טוב יודע איך לעשות מניפולציות מבלי שנרגיש, והצלם הגרוע עושה מניפולציות שהן קלישאה. צילומי מלחמה הן מאגר בלתי נדלה של קלישאות.

תצלומו של בן קרטיס (דימוי 3), למשל, שצולם במהלך מלחמת לבנון השנייה (קיץ 2006), היא דוגמה מאלפת לתצלום אחד השווה, לכאורה, יותר מאלף מילים. ואכן, לא צריך להכביר במילים כדי להבין את הסבל שאוכלוסייה אזרחית בכלל, וילדים בפרט, עוברת בזמן מלחמה. מספיק להתבונן בתצלום כדי להבין את עוצמת הטרגדיה.

 ben curtis

דימוי 3

אבל מה קורה כשתוך תקופה קצרה העיתונות נשטפת בדימויים דומים של צעצועי ילדים פזורים בין ההריסות?

issam kobeisi,sharif karim 26.7.2006

דימוי 4                                                                דימוי 5

 sharif karim21.7.2006 sharif karim

דימוי 6                                                                  דימוי 7

איך קרה שמבין ההריסות תמיד נצנץ צעצוע אחד חמוד וצבעוני, על פי רוב נקי מאבק ומלכלוך? יש הטוענים שצלמים לא מעטים הסתובבו בביירות עם צעצועים באפוד. אני לא מאמין לזה. כל הצלמים שעבודותיהם מוצגות כאן הם צלמים מכובדים העובדים בסוכנויות הצילום הנודעות בעולם. ובכל זאת תמונות אלו מעוררות חוסר נחת אצל הצופה. גם הצופה התמים מבקש הסברים על התופעה, והפעם הסברים מילוליים. במקרה של תצלומי קלישאה מסוג זה, לא רק שתצלום אחד אינו שווה יותר מאלף מילים, אלא הוא לא שווה אפילו מילה אחת, כי אנחנו כבר לא מאמינים לצלם. אין זה אומר כמובן, שכל תצלומי המלחמה מפוברקים. זה רק אומר שהצילום יכול להיות מניפולטיבי בדיוק כמו המילה הכתובה (או המדוברת) ולכן הוא אינו יכול להיות א-פריורי שווה יותר מאלף מילים.

mohamed azakir

דימוי 8

ווקר אוונס, מאבות הצילום הדוקומנטרי, אמר באחד הראיונות האחרונים שנתן (1971): "אין דבר כזה צילום דוקומנטרי. המונח צריך להיות צילום ב'סגנון דוקומנטרי'. דוגמה מילולית לדוקומנט יכול להיות תצלום משטרתי של זירת רצח". ואם צילום איננו באמת מתעד אלא הוא רק ז'אנר של תיעוד, מדוע כל כך הרבה אנשים בעולם מאמינים ש"תצלום אחד שווה יותר מאלף מילים"?

רשימת הדימויים:

  1. Jacob Riis,  How the Other Half Lives, 1890.
  2.  Lewis Hine, Tipple Boy, West Virginia, 1908.
  3.  Ben Curtis, AP, 2006.
  4.  Issam Kobeisi, Reuters, 2006.
  5.  Sharif Karim, Reuters, 2006.
  6.  Sharif Karim, Reuters, 2006.
  7.  Sharif Karim, Reuters, 2006.
  8.  Mohamed Azakir, Reuters, 2006.
  9.  Eroll Moris, Believing is Seeing, Penguin, 2011

הדיונה האחרונה בחולון

לפני כחודשיים עלו הטרקטורים על הדיונה האחרונה בחולון. החלה מלאכת יישור הקרקע והנחת התשתיות. רוכבי הטרקטורונים ורכבי השטח יהיו הראשונים להיעלם. אחריהם יגיע תורה של הצמחייה והזוחלים.

DSC_0041z
DSCF3563z

DSCF3942z

פועלים חרוצים ינקו את שאריות הפסולת שהותירו מטיילים ואורחים לא קרויים. ילדי בית-הספר יחפשו מקום אחר למדורות ל"ג בעומר.

DSCF3732zDSC_0050z

DSC_0139

תוך שנים אחדות יקומו "ארמונות במערב", אולי גם נכדי יתגוררו באחד מהם. ילדי הם ילידים, עוד הספיקו לרוץ ולגלוש על גבעות הדיונה. בקרוב, בן גוריון (הקריה) ושרת (הקריה) ייפגשו מחדש. הפעם אולי ישלימו זה עם זה.

14xz

בעוד שנים אחדות יישאר רק הגעגוע של אלו שחוו; יוותרו התצלומים עבור אלו שזה עתה נולדו. בימים אלה נזכרתי בדבריה של סוזן סונטאג: "ימים אלה הם ימים נוסטלגיים, והתצלומים מגבירים את הנוסטלגיה […] כל התצלומים הם בבחינת memento mori (זכור כי אתה בן תמותה) […] לצלם זה להיות שותף בארעיותו של אדם אחר [או של חפץ], בפגיעותו, באי-יציבותו. דווקא מפני שהם שולפים ומקפיאים את הרגע הזה התצלומים הם עדות לטחינתו הבלתי-נלאית של הזמן."

DSCF3971Xz

DSCF3923Xz

את הדיונה האחרונה בחולון התחלתי לצלם לפני כשלוש שנים. כבר אז ידעתי שגורלה נחרץ. אני ממשיך לעקוב אחר היעלמותה, היא ה-memento mori הפרטי שלי.