"תצלום אחד שווה יותר מאלף מילים" – האמנם?

  • רשומה זו מתפרסמת לרגל הדפסה שנייה של הספר: "הזמנה לפגישה עם אמנות הצילום". סוגיית הצילום הדוקומנטרי נידונה בהרחבה בספר. 

אילו קונפוציוס (שחי במאה החמישית לפנה"ס), שלו מייחסים את האמרה "תמונה אחת שווה יותר אלף מילים", היה קם לתחייה, אין ספק שהיה מכריז בראש חוצות – דברי הוצאו מהקשרם. ואכן, המלומד הסיני, התכוון, ככל הנראה, לכך, שתמונה, במובן של מראה עיניים, אמינה יותר ממילים (סיפורים, תיאורים, שמועות). אם כך הדבר, איך צמח המיתוס?

הצלמים הדוקומנטריים הראשונים בארה"ב, ג'ייקוב ריס ולואיס היין (סוף המאה ה-19 וראשית ה-20), היו מתקנים חברתיים שביקשו לחולל שינוי באמצעות תיעוד מצולם של עוולות. ריס (עיתונאי) והיין (סוציולוג) האמינו מאוד במילה הכתובה. ריס חיבר ספרון בשם "כיצד חי החצי השני", בו תיאר את חיי המהגרים בדרום-מזרח מנהטן (1890). הוא השתמש במבזק, שהומצא באותו זמן, ונכנס למרתפים האפלים ולביבים מעופשים כדי לצלם את התנאים הלא-אנושיים בהם חיו מהגרים (דימוי 1). היין, עבד באיסוף ראיות על היקף עבודת ילדים מטעם "הוועדה הלאומית לעבודת ילדים" (1908-1912). הוא נכנס לבתי חרושת, לאתרי בנייה, למכרות,  בזהויות בדויות (פקח אש, מוכר ספרי קודש) וצילם את הילדים העובדים (דימוי 2), כשאת גילם הוא מעריך על-ידי מדידת גובהם על-פי כפתורי מעילו.

Tipple Boy August 1908 west virginiaabout 1890

  • דימוי 1                                                                                          דימוי 2

ריס והיין הרבו לפרסם מאמרים, להרצות, להעיד בוועדות. הם היו אנשים של מילים. הצילום עבורם היה אמצעי המחשה. רק בשנות ה-30 של המאה ה-20, בתקופת השפל הכלכלי, התגבש הפוטוז'ורנליזם כדיסציפלינה נפרדת מהכתיבה. הייתה זו תקופת הפריחה של "כתבות מצולמות" (photo essays) או סיפורים בתמונות (photo stories). המגזין האמריקאי הנודע "פורצן" שלח את הצלם ווקר אוונס יחד עם הסופר ג'יימס אגי, לעשות כתבה מצולמת על אורח החיים של שלוש משפחות של פועלים חקלאיים בדרום ארה"ב – "הבה נהלל אנשי שם" (1941). מאז, ועד לעידן הדיגיטלי, לכל משימה עיתונאית נשלחו שניים: כתב וצלם. לא קשה לנחש למי מהשניים היה אינטרס לטפח את מיתוס "תצלום אחד שווה…". גם לא קשה לנחש מדוע צרכני המגזינים קנו מיתוס זה. תצלומים, יותר ממילים, מושכים את העין, מעוררים רגשות, מציתים את הדמיון. בתצלומים אפשר לחזור ולהתבונן. מי ירצה לקרוא אותה כתבה פעמיים?

בעידודם של צלמים דוקומנטריים (פוטוז'ורנליסטים), הציבור הרחב קיבל את הרושם שהצילום נאמן יותר למציאות מהמילה הכתובה או המדוברת. תצלומים הרי נעשים עם מכשיר טכני, הרושם על משטח רגיש לאור, בדיוק מדעי, את מה שנקלט בעדשה (למעשה רושם את האור החוזר מעצמים). מה שאנשים לא לוקחים בחשבון הוא, שגם עט היא מכשיר טכני. כפי שהעט לא כותבת מעצמה גם המצלמה לא מצלמת לבד. מי שכותב בעט הוא בן אדם, באותה מידה שמי שמפעיל את המצלמה הוא בן אדם. אם שתי הפעולות נעשות על ידי בני אדם (סובייקטים), איך יתכן שתצלום יהיה אובייקטיבי יותר מהמילה?

העידן הדיגיטלי הרחיב את האפשרויות המניפולטיביות של הצילום, לא שלפני כן היו חסרות מניפולציות. לא צריך פוטושופ כדי להצר היקפים או להבליט חפצים. די בכך שהצלם הוא זה שמחליט היכן להתמקם ומתי להפעיל את המצלמה. הצלם מחליט, אפוא, מה נראה ומה לא נראה, מה יבלוט ומה יוסתר, ממה נתרגש וממה נתעלם. ההבדל בין צלם טוב לצלם לא טוב הוא, שצלם טוב יודע איך לעשות מניפולציות מבלי שנרגיש, והצלם הגרוע עושה מניפולציות שהן קלישאה. צילומי מלחמה הן מאגר בלתי נדלה של קלישאות.

תצלומו של בן קרטיס (דימוי 3), למשל, שצולם במהלך מלחמת לבנון השנייה (קיץ 2006), היא דוגמה מאלפת לתצלום אחד השווה, לכאורה, יותר מאלף מילים. ואכן, לא צריך להכביר במילים כדי להבין את הסבל שאוכלוסייה אזרחית בכלל, וילדים בפרט, עוברת בזמן מלחמה. מספיק להתבונן בתצלום כדי להבין את עוצמת הטרגדיה.

 ben curtis

דימוי 3

אבל מה קורה כשתוך תקופה קצרה העיתונות נשטפת בדימויים דומים של צעצועי ילדים פזורים בין ההריסות?

issam kobeisi,sharif karim 26.7.2006

דימוי 4                                                                דימוי 5

 sharif karim21.7.2006 sharif karim

דימוי 6                                                                  דימוי 7

איך קרה שמבין ההריסות תמיד נצנץ צעצוע אחד חמוד וצבעוני, על פי רוב נקי מאבק ומלכלוך? יש הטוענים שצלמים לא מעטים הסתובבו בביירות עם צעצועים באפוד. אני לא מאמין לזה. כל הצלמים שעבודותיהם מוצגות כאן הם צלמים מכובדים העובדים בסוכנויות הצילום הנודעות בעולם. ובכל זאת תמונות אלו מעוררות חוסר נחת אצל הצופה. גם הצופה התמים מבקש הסברים על התופעה, והפעם הסברים מילוליים. במקרה של תצלומי קלישאה מסוג זה, לא רק שתצלום אחד אינו שווה יותר מאלף מילים, אלא הוא לא שווה אפילו מילה אחת, כי אנחנו כבר לא מאמינים לצלם. אין זה אומר כמובן, שכל תצלומי המלחמה מפוברקים. זה רק אומר שהצילום יכול להיות מניפולטיבי בדיוק כמו המילה הכתובה (או המדוברת) ולכן הוא אינו יכול להיות א-פריורי שווה יותר מאלף מילים.

mohamed azakir

דימוי 8

ווקר אוונס, מאבות הצילום הדוקומנטרי, אמר באחד הראיונות האחרונים שנתן (1971): "אין דבר כזה צילום דוקומנטרי. המונח צריך להיות צילום ב'סגנון דוקומנטרי'. דוגמה מילולית לדוקומנט יכול להיות תצלום משטרתי של זירת רצח". ואם צילום איננו באמת מתעד אלא הוא רק ז'אנר של תיעוד, מדוע כל כך הרבה אנשים בעולם מאמינים ש"תצלום אחד שווה יותר מאלף מילים"?

רשימת הדימויים:

  1. Jacob Riis,  How the Other Half Lives, 1890.
  2.  Lewis Hine, Tipple Boy, West Virginia, 1908.
  3.  Ben Curtis, AP, 2006.
  4.  Issam Kobeisi, Reuters, 2006.
  5.  Sharif Karim, Reuters, 2006.
  6.  Sharif Karim, Reuters, 2006.
  7.  Sharif Karim, Reuters, 2006.
  8.  Mohamed Azakir, Reuters, 2006.
  9.  Eroll Moris, Believing is Seeing, Penguin, 2011

מחשבה אחת על “"תצלום אחד שווה יותר מאלף מילים" – האמנם?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s