לפני כחודשיים עלו הטרקטורים על הדיונה האחרונה בחולון. החלה מלאכת יישור הקרקע והנחת התשתיות. רוכבי הטרקטורונים ורכבי השטח יהיו הראשונים להיעלם. אחריהם יגיע תורה של הצמחייה והזוחלים.
פועלים חרוצים ינקו את שאריות הפסולת שהותירו מטיילים ואורחים לא קרויים. ילדי בית-הספר יחפשו מקום אחר למדורות ל"ג בעומר.
תוך שנים אחדות יקומו "ארמונות במערב", אולי גם נכדי יתגוררו באחד מהם. ילדי הם ילידים, עוד הספיקו לרוץ ולגלוש על גבעות הדיונה. בקרוב, בן גוריון (הקריה) ושרת (הקריה) ייפגשו מחדש. הפעם אולי ישלימו זה עם זה.
בעוד שנים אחדות יישאר רק הגעגוע של אלו שחוו; יוותרו התצלומים עבור אלו שזה עתה נולדו. בימים אלה נזכרתי בדבריה של סוזן סונטאג: "ימים אלה הם ימים נוסטלגיים, והתצלומים מגבירים את הנוסטלגיה […] כל התצלומים הם בבחינת memento mori (זכור כי אתה בן תמותה) […] לצלם זה להיות שותף בארעיותו של אדם אחר [או של חפץ], בפגיעותו, באי-יציבותו. דווקא מפני שהם שולפים ומקפיאים את הרגע הזה התצלומים הם עדות לטחינתו הבלתי-נלאית של הזמן."
את הדיונה האחרונה בחולון התחלתי לצלם לפני כשלוש שנים. כבר אז ידעתי שגורלה נחרץ. אני ממשיך לעקוב אחר היעלמותה, היא ה-memento mori הפרטי שלי.
לחשוב צילום 