כשסיפרתי לחברים אמריקאים שאני נוסע לבקר בקוני איילנד (coney island) הם כולם שאלו אותי אותה שאלה: "לשם מה?". עבור המבוגרים, קוני איילנד היא בעיקר מקום של נוסטלגיה, הצעירים בקושי יודעים למקם את האתר על המפה – הם מעולם לא ביקרו במקום. עד שנות ה-60 היה זה אתר הנופש האולטימטיבי עבור משפחות מהמעמד הבינוני הנמוך שלא יכלו להרשות לעצמם נופש יקר יותר (ראו את הסרט של וודי אלן, ימי הרדיו, 1987). ואכן, בדרום ברוקלין שוכן חוף ים רחב ידיים, חולות זהובים, לונה פארק המצויד בכל המתקנים שילדים אוהבים (לפחד) וכן, גם נקניקיות נתנס' שבלעדיהם חופשה אינה חופשה.
בשלהי שנות ה-60 המקום ננטש. פארקי שעשועים ואתרי נופש חדשים צצו ברחבי העיר, רמת החיים עלתה, אמצעי התחבורה השתכללו ובילוי יום בקוני איילנד כבר לא נחשב לחופשה אטרקטיבית עבור המעמד הבינוני. במשך למעלה מעשרים שנה קוני איילנד הייתה שם נרדף להזנחה. גלי ההגירה מברית המועצות לשעבר ומדרום אמריקה בשנות ה-90, החיו מחדש את האזור. האמריקאים החדשים גילו שקוני איילנד יכולה לספק נופש זול, ואפשר להגיע למקום אפילו ברכבת התחתית.
לא שמעתי לעצת חברי האמריקאים וביקרתי בקוני איילנד מספר פעמים. באמצע השבוע החוף כמעט ריק מאדם. זוגות גמלאים, בעיקר דוברי רוסית, עושים את טיול הבוקר לאורך החוף, קוראים ספר על אחד הספסלים, שותים קפה באחד מבתי הקפה המרוכזים בכניסה לחוף. חבורות-חבורות של אמהות וסבתות עם ילדים קטנים, מצוידות בצידניות ובצעצועי חוף, נפרסות על החוף ומדברות ספרדית בקולי קולות. בסופי שבוע התמונה משתנה. לאתר מגיעים צעירים רבים, חלק גדול מהם פריקים, שרוצים לראות ולהיראות; מוזיקה דרום אמריקאית בוקעת מכל הרמקולים ומתערבבת בצריחות הילדים שעל המתקנים "המפחידים". האנשים בלבוש המוזר אינם אמני רחוב, הם אינם מבקשים כסף מהעוברים ושבים. אולי אלו הם אותם המוזרים שדיאן ארבוס צילמה בסנטרל פארק בשנות ה-60 ועכשיו הם מסתובבים בקוני איילנד?
לחשוב צילום 
למתי היקר
אני מאד נהנית מאד מהבלוג
השילוב של התמונות הנפלאות והמדויקות יחד עם התמצית ההיסטורית,והסיפורים הציוריים הם פינוק מעניין ומרענן.
מאחלת לך הרבה הנאה והצלחה
דקלה אביב