איך מצלמים זיכרון?
שאלה זו סקרנה אותי כשהלכתי לראות את תערוכת הצילומים של ורדה כרמלי (גלריה טובה אוסמן, תל אביב). הזיכרון, אולי יותר מכל מרכיב אחר בתודעה, חמקמק ומטעה. עם השנים הוא פושט ולובש צורה, מתעתע, מיטשטש, מתערפל, כמו הדימויים בתערוכה.
אז איך מצלמים זיכרון, ועוד יותר מכך, זיכרון שהוא לא שלך?
אמהּ של האמנית ומשפחתה נטשו את ברלין בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון. הבת חוזרת לברלין "לראות זיכרון", להתחבר למראות הצפונים בנבכי תודעתה. למעשה הדבר אינו מוזר כל כך. לכולנו יש בדנ"א זיכרון גנרי. אנחנו, הדור השני של ניצולי השואה, זוכרים את ברלין (או את ורשה) גם אם מעולם לא שוטטנו ברחובותיה.
האמנית ניכסה את הזיכרון הגנרי ועיבדה אותו לזיכרון אינטימי. את חווית ההיזכרות היא מבקשת לחלוק איתנו. המראות בעיר הטעונה הזו מעוררים דה ז'ה וו. לשעה קלה כולנו ברלינאים, כולנו מחטטים בנבכי תודעתנו. בשפת צילום מינימליסטית, פשוטה, אקספרסיבית ואניגמטית אנו הופכים להיות שותפים למסע, לא בזמן, אלא בתודעה. ההיזכרות אינה נותנת מנוח, בכל אופן, לא בברלין.
* ביום שישי, 3.5.2012 יתקיים מפגש עם האמנית בגלריה.
לחשוב צילום 