לפני שנים אחדות לימדתי היסטוריה אמריקאית במכללה בחיפה. פעם בשבוע נסעתי ברכבת מתל אביב לחיפה. נסיעה ברכבת מאפשרת לך להיות עם עצמך ולעשות חשבונות נפש קטנים – "…מה עשיתי נכון ומה לא עשיתי." נזכרתי בשירו של יהודה עמיחי "ספר לימוד חשבון". בנעורי לא הבנתי מדוע אני (שרוצה להיות היסטוריון) צריך ללמוד חשבון. גיבורי העבר שלי לא נסעו ברכבות שיוצאות מתל אביב ומחיפה, זו לקראת זו.

יהודה עמיחי/ ספר לימוד החשבון

אֲנִי זוֹכֵר שְׁאֵלָה בְּסֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן,
עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת
שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ?
וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ,
אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.
וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד
וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ
וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ?
וּבִדְבַר סֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן. עַכְשָׁיו הִגַּעְתִּי
אֶל הָעַמּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבָּהֶם רְשִׁימַת הַפִּתְרוֹנוֹת.
וְאָז הָיָה אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.
עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק
בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי
וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן.

(מתוך: פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, 1998)

שעה ארוכה עקבתי אחר הצעיר עם זר הפרחים. הוא טיפל בו כפי שמטפלים בתינוק. העביר אותו מצד לצד,  יישר את הצלופן, הידק הגבעולים, אולי ספר את הרגעים עד המפגש עם האהובה.

ואולי גם הגבר עם המזוודה, חמוש בטלפון ואזניות, מבט של כעס בעיניו, ישב עם זר פרחים עטוף בצלופן, בזמן אחר, בתחנה אחרת, יישר הגבעולים לקראת מפגש עם האישה ממנה מתרחק עתה.

והצצה בבחורה שזה עתה שקעה בתוך חלום מתוק; בצמד חיילים שהחיוך אינו מסגיר את תשישותם; בגבר עם כיפה שהיא סיפור של עם. ברכבות נופלות המחיצות. מותר גם לחובשי מדים לאבד שליטה לרגע קט.

עכשיו הגעתי אל התחנה, ונערה על הרצפה נועצת מבטים באלו שבאים, באילו שהולכים.

"עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק
בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי
וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן."