רבים מחובבי הצילום מכנים עצמם בתואר מוזר: "צלם אמן". ומדוע מוזר? האם שמעתם אי-פעם על צייר המכנה עצמו "צייר אמן", או על פסל המכנה עצמו "פסל אמן"? האם פרט לצילום יש עוד תחום באמנות בו היוצר מוסיף לעצמו את שם התואר "אמן"? וודאי שלא.

בתחום הצילום, הצרוף "צלם אמן" בא אפוא להבחין בין שלש קטגוריות של יוצרים: "צלם חובב", "צלם מסחרי" ו"צלם אמן". הכינוי "צלם חובב" (או חובב צילום)  מתייחס למי שאוהב לצלם אך אינו מתפרנס מכך, ומשום כך מזהים אותו עם מי שפחות מחויב לתחום, פחות מעודכן ופחות מקצועי. זו גישה מודרנית ומוטעית מיסודה. בסוף המאה ה-19, בראש פירמידת היוקרה של הצילום ניצב דווקא הצלם החובב. עבור הצלמים שפרשו ממועדוני הצילום השמרניים בגרמניה ובאוסטריה, והקימו את "חוג החוליות" (או הצילום המתבדל – photo secession), המונח "חובב" היה שם נרדף ל"אמן". הם הסבירו שהצלם החובב אינו כבול לצורך למכור את תצלומיו ולרצות את מזמין העבודה, ולכן יש לו את החירות ליצור עבודות בעלות משמעות. אלפרד סטיגליץ, מאבות הצילום, אמר באחת מהרצאותיו:

"אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לאחת הטעויות הנפוצות ביותר בקשר לצילום – שהיצירות המעולות ביותר הן כביכול מקצועניות, ואילו במונח "חובב" משתמשים כדי לציין תוצר לא בשל שבא לתרץ צילום עלוב. למעשה, רוב היצירות המעולות נעשות, ונעשו בעבר, על-ידי אלו העוסקים בצילום מתוך אהבה, ולא רק בגלל סיבות כלכליות. מה שמשתמע מכך הוא שהיחס (המזלזל) בחובב מוטעה מיסודו."

ואכן, רבים מאבות הצילום, שעבודותיהם הפכו לנכסי צאן ברזל של אמנות זו, היו חובבים שלא למדו צילום. די אם נזכיר שמות כמו מרגרט ג'וליה קמרון (עקרת בית עשירה), ד"ר פיטר הנרי אמרסון (רופא) וכמובן סטיליץ עצמו (מהנדס מכונות). גם בתקופתנו לא חסר דוגמאות של צלמים מפורסמים, אוטודידקטים, שהחלו את דרכם כחובבים: רוברט אדמס (מרצה לספרות אנגלית), סבסטאיו סלגדו (כלכלן בבנק העולמי), רבקה נוריס-ווב (משוררת), ועוד רבים אחרים. מדוע אם כן בימינו הפירמידה התהפכה והצלם החובב נמצא בתחתית סולם היוקרה עד כדי כך שהוא ממציאת את התור "צלם אמן"?

דומני שהתשובה לכך פשוטה. כל מי שרוכש מצלמה (בנוסף לסמרטפון) ונהנה ללחוץ על הלחצן (זה לא עולה כסף), מכנה עצמו חובב צילום ומעלה את תצלומיו לאינטרנט (גם זה לא עולה כסף) . אנחנו חיים בתקופה של היפר-אינפלציה של דימויים. כ-90 מיליון בני אדם מאחסנים תמונות באתר שיתוף הקבצים "פליקר", ויש עוד אתרים רבים נוספים. לא יהיה זה מוגזם להעריך שכ-98 אחוז מכל התצלומים המועלים לרשת האינטרנט נעים על הסקאלה שבין בנאלי לקיטש. פרחים מרהיבים ביופיים, שקיעות רומנטיות, אתרי תיירות וכמובן, ילדים, חיות מחמד ונופים עוצרי נשימה, מככבים באתרים אלו. רבים מאלו שתצלומיהם זוכים למחמאות ופרגון מתחילים להאמין שהם ברוכי כישרון ומוסיפים לשמם את התואר "צלם אמן". כאן המקום לציין שלא כל מי שמצלם תמונות יפות הוא אמן, בדיוק כמו שלא כל מי שיודע להתנסח יפה בכתב הוא סופר. כדי להיות אמן צריך עוד משהו. מהו המשהו הזה? או במילים אחרות, מהי אמנות?

ישנן אינספור תיאוריות והסברים על מהי אמנות, אך טרם הוסכם על הגדרה אחת או תיאוריה מועדפת, וכנראה שגם לא יוסכם. טיבה של האמנות שהיא חומקת משיפוטים מוחלטים ואינה סובלת גדרות והגדרות, ובמיוחד הגדרות כלליות ואוניברסליות שאינן תלויות זמן ומקום. חוקר אמנות אמריקאי,תימוטי בינקלי, סבור שיצירה נחשבת לאמנות במידה והמומחים בתחום (אנשי אקדמיה, מבקרי אמנות, אוצרים, אמנים) רואים אותה ככזו. מנגד, ג'ורג' דיקי, פילוסוף אמריקאי חשוב, מודה, כי "יש יצירות אמנות רבות שרק אדם אחד – היוצר שלהן – רואה אותן, אבל הן עדיין בגדר אמנות". על אחת כמה וכמה אם מיליוני בני אדם בכל העולם רואים אותן. במילים אחרות, אין לאף אחד סמכות, כולל המומחים בתחום, להחליט מהי יצירת אמנות. אך כמו ברוב המקרים האמת נמצאת כנראה שם באמצע. תאורטיקנים רבים סבורים שיצירת אמנות משפיעה עלינו באיזושהי דרך, בין אם היא גורמת לנו לראות את העולם בצורה שלא היינו מודעים אליה, ובין שהיא מעוררת בנו רגשות, או במילים אחרות מעניקה לנו חוויה אסתטית. מה מהותה של חוויה זו?

הפילוסוף האנגלי, טרי דיפי, מסביר שכאשר אנחנו מתבוננים ביצירת אמנות אנחנו קולטים תופעות ורעיונות המרחיבים ומעמיקים את התודעה שלנו כך, שמשהו מהחיים בעולם, או מהאפשרויות שיש בעולם, נעשה חלק מהתחום הפרטי של חיינו. "אנו חווים רגע של שכחה עצמית והשלמה עצמית. מה שמנתק אותנו מכל דבר אחר הוא גם המשיב לנו את ישותנו. מאותו רגע, החוויה שחווינו מוטמעת בתוכנו ומשפיעה על זהותנו." במילים אחרות, תצלום טוב, תצלום שהוא יצירת אמנות, מעורר מחשבות ורגשות בעת ובעונה אחת, הוא מותיר בנו חותם. תצלומים כאלו אינם רק נחלתם של צלמים שהממסד האמנותי הכיר בהם ועבודותיהן מוצגות בגלריות ובמוזיאונים. גם צלמים חובבים יוצרים תצלומים שהם יצירות אמנות – הם פשוט עדיין לא התגלו וטרם זכו להכרה. מתוך תסכול זה, מוצדק ושאינו מוצדק, החליטו צלמים חובבים לקרוא לעצמם "צלם אמן".

מאחר שאינני יכול לנחם את חברי הצלמים החובבים, בעלי התכוונויות אמנותיות שטרם התגלו (אולי רק בכך שגם ואן גוך זכה להכרה כאמן רק אחרי מותו), כל שאני יכול הוא להציע להם לנקוט באותה טקטיקה בה משתמשים חברינו הציירים החובבים, הפסלים החובבים, המוזיקאים החובבים – להשמיט את שם התואר "אמן" מכרטיס הביקור שלהם. אנחנו פשוט ניקרא "צלמים". אם העבודות שלנו נוגעות בצופים, נדע בעומק ליבנו שאנחנו צלמים טובים. וזה לא מעט.

ויויאן מאייר, למשל, הייתה צלמת חובבת. היא עבדה כל חייה כמטפלת לילדים במשפחות מבוססות בשיקגו. היא לא למדה צילום ולא גילתה עניין באמנות, אך לכל מקום אליו הלכה היא לקחה איתה מצלמה, ותיעדה את המראות שנגלו לעיניה. היא לא למדה צילום ולא החשיבה עצמה לצלמת. את עשרות אלפי התצלומים שצברה (מאות תשלילים היא אפילו לא פיתחה) היא הכניסה לקופסאות קרטון ושכרה עבורן מקום במחסן. בערוב ימיה היא נותרה חסרת-כול. משהפסיקה לשלם שכירות, בעלי המחסן מכרו את הקופסאות בשוק הפשפשים. האספנים נדהמו לגלות את מי שנחשבת היום לאחת הצלמות הגדולות של כל הזמנים, צלמת מהשורה של הלן לויט, לי פרידלנדר, גארי וינוגרנד, ג'ואל מאירוביץ, טוד פאפאג'ורג. ויויאן מאייר נפטרה בשנת 2009 (בגיל 83) ומאז נעשו עליה שני סרטים, נכתבו חמישה ספרים ותצלומיה נמכרים בגלריות יוקרתיות. ויויאן מאייר לא רשמה על כרטיס הביקור שלה "צלמת אמנית" – העבודות שלה מעידות על כך.

דימוי 1                                                               דימוי 2

אין ספק שגם היום חיים בינינו לא מעט צלמים חובבים שהם אמנים טובים, גם אם הם אינם מכתירים עצמם בתואר "צלם אמן". בשיטוטי באינטרנט אני נתקל מעת לעת בחובבי צילום שעבודותיהם גורמות לי הנאה רבה, לא פחותה מזו של צלמים מפורסמים. אחד כזה, למשל, הוא וודי קמפבל  (Woody Campbell). בבלוג שלו ( https://www.woodycampbell.com/) הוא מספר שהוא עורך דין מבוסס בפירמה גדולה, שמסיבות כלכליות אינו יכול להרשות לעצמו להיות צלם מקצועי. האם העובדה שאספנים אינם משחרים לפתחו של קמפבל מעידה על כך שהוא איננו אמן? יחד עם זאת, הוא מכר לא מעט דימויים ל-Pinterest (בנק דימויים). האם זה הופך אותו לצלם מסחרי?

דימוי 3                                                                       דימוי 4

האם להבחנה בה פתחנו בין צלם חובב, צלם מסחרי וצלם-אמן יש בכלל משמעות? תשובתי החד-משמעית היא "לא" רבתי. ההתכוונות של הצלם אינה חשובה – התוצאה היא הקובעת. מתוך הדברים של סטיגליץ שציטטנו משתמע, שמשום שההתכוונות של הצלם המסחרי היא לרצות את מזמין העבודה כדי לקבל תמורה, ההתכוונות האמנותית שלו, אם יש לו בכלל כזאת, היא משנית. הנחה זו אין לה על מה להתבסס. עד לתקופה המודרנית (המאה ה-19) לא נעשתה הבחנה בין אמנות לאומנות, ולתוצרים היה ערך שימושי (דתי, פונקציונלי, מעמדי ועוד). אך למרות שהאמנות המודרנית משרתת צורך רגשי-תרבותי-חוויתי, ואילו הצילום המסחרי נועד לקדם אינטרסים כלכליים, השאלה שצריכה להישאל היא, לא מה הייתה המוטיבציה של הצלם, אלא אם התוצאה תואמת את הציפיות שלנו מ"אמנות".

אדוארד סטייכן, מאבות הצילום ושותפו של סטיגליץ לקידום אמנות הצילום במחצית הראשונה של המאה ה-20, לא הבחין בין צילום מסחרי לצילום אמנותי. עבורו, צילום הוא אמנות, ואין זה מפחית מערכו של צלם אם הוא מצלם פרסומת לסנדלים (דימוי 5). במשך ארבע-עשרה שנה (1923-1937) היה סטייכן הצלם הראשי של ירחון אפנה, תרבות עממית וענייני דיומא, וניטי פייר (Vanity Fair) ובמקביל מכר תצלומים גם לווג (Vogue), ירחון אפנה נוסף. עבודתו המסחרית לא פגעה במוניטין שלו כאמן והוא מונה לתפקיד היוקרתי ביותר שאמן יכול לשאוף אליו – מנהל מחלקת הצילום של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA) בשנים 1947-1962.

דימוי 6                                                                דימוי 5

לא קשה להבחין בהבדל בין תצלום הסנדלים של סטייכן לבין תצלומי אילוסטרציה של סנדלים שהמפרסמים רוכשים בדולרים בודדים ממאגרי דימויים באינטרנט. התצלום של סטייכן עמד במבחן הזמן וההקשר. תצלום זה מודפס עד היום ונסחר בשוק האמנות לא משום שהסנדלים עדיין מודרניות.

הצלם, הורסט פ. הורסט, ילד גרמניה שחי בצרפת ובארה"ב, צילם את "המחוך" (דימוי 6) עבור המהדורה הצרפתית של ירחון האפנה ווג (1939). היום, שבעים ושש שנה אחרי, תצלום זה נחשב לאייקון והוא מודפס ומוצג בהקשר אמנותי. אך לא רק תצלומים של צלמי אפנה הגיעו למוזיאון. צילומי עיתונות, אדריכלות, סגנון חיים, נבחנים לא על פי הנושא המצולם או המוטיבציה של הצלם אלא על פי התוצאה היינו, הערכים האסתטיים של התצלום.

נוכל לסכם אפוא שההבחנה בין צלם חובב, צלם מסחרי וצלם-אמן היא חסרת משמעות, ואין בה כדי לקדם את השיח של הצילום. ההבחנה הראויה היחידה היא בין תצלום טוב לתצלום רע.

רשימת דימויים:

1. Vivian Maier, Official Website of Vivian Maier

2. Vivian Maier, Official Website of Vivian Maier

3. Woody Campbell, https://www.woodycampbell.com/

4. Woody Campbell, https://www.woodycampbell.com/

5. Edward Steichen, Sandals, 1934

6. Horst P. Horst, Mainbrocher, 1939